אני בת 40 ושתי פעמים הייתי קרובה להתחתן. לא כי לא אהבתי, אלא כי בשני המקרים הבנתי שלהתחתן פירושו לאבד קצת מעצמי.

אני בת ארבעים, ובשנים האחרונות כבר פעמיים הייתי ממש על סף חתונה. זה לא בגלל שלא אהבתי אלא כי בשתי הפעמים הרגשתי שאם אתחתן, משהו מהמהות שלי ייעלם.
אני עורכת דין בתחום המשפט הבינלאומי. החיים שלי מורכבים משדה התעופה בן גוריון, פגישות בזום, לילות בבתי מלון, ישיבות עם לקוחות בתל אביב, לונדון, ברלין. היה צריך הרבה שנים, הרבה התמדה ונחישות כדי להגיע למקום היציב הזה. עבדתי ארבע עשרה שעות ביום, למדתי תוך כדי נסיעות, ישנתי על הספסלים בחדרי המתנה, ויתרתי על חופשות. אני לא באה ממשפחה עם כסף; כל מה שיש לי, בניתי במו ידי.
את הארוס הראשון הכרתי כשהייתי בת שלושים וארבע. הוא היה מנתח, כבר עם קליניקה משלו והכול מסודר ברעננה, שגרה יציבה. בהתחלה הכול היה מרגש: שיחות ליליות, סופ”שים ביחד, תכנונים לראות אחד את השני כל חודש.
אחרי שמונה חודשים הוא הציע לי נישואין במסעדה יוקרתית בהרצליה. שלף טבעת מול כולם. אמרתי “כן”, בכיתי מההתרגשות, חיבקתי אותו, התקשרתי לאמא שלי באותו ערב. אבל אחרי ההתרגשות הגיעה המציאות. הוא התחיל לדבר על “כשתעברי לגור פה”, “כשאת תפסיקי לטוס”, “שתמצאי עבודה רגועה יותר”. מעולם לא שאל אותי אם אני בכלל רוצה לעבור. פשוט הניח שאני צריכה להתאים את עצמי אליו.
באחת מהערבים בדירה שלו, כשחיפש את המשמרת הבאה שלו, הסתכלתי בלוח השנה שלי מלא בטיסות, פגישות. באותו רגע קלטתי שאם אתחתן, אהפוך ל”אשת הרופא”, ולא לאישה שבנתה לבדה את חייה. אחרי חודשיים החזרתי לו את הטבעת. שנינו בכינו. זה כאב, אבל אני לא מצטערת.
הפעם השנייה הייתה אחרת. הכרתי אותו בגיל שלושים ושבע בפועל ממש בטרמינל. הוא היה טייס בחברת תעופה ישראלית. הכל התחיל בשיחת חולין על עיכוב טיסה, והסתיים בארוחת ערב בירושלים. הוא היה קשוב, מצחיק, אהב לטייל כמוני. אחרי שנה הוא הציע לי לא במסעדה, אלא בחדר במלון אחרי טיסה מתישה. הסכמתי, כי בפעם הראשונה הרגשתי שמישהו באמת מבין את הקצב שלי.
אבל דברים התחילו להשתנות. מצבי רוח מוזרים, הטלפון תמיד על שקט, הודעות שנמחקות, הסברים על טיסות שלא מסתדרים עם הלו”ז שלו. יום אחד אישה לא מוכרת התקשרה אליי ממספר לא מזוהה ורמזה לי פרטים שיכולה לדעת רק מישהי קרובה. לא היו לי סימוכין, שום תמונות או הוכחות, אבל לאט-לאט חיברתי את הנקודות ההיעדרויות שלו, השקרים הקטנים, התשובות המתחמקות.
ערב אחד, אצלי בדירה, שאלתי אותו ישירות. הוא הכחיש הכל. הביט לי בעיניים ונשבע שאני מדמיינת. באותה לילה החלטתי מבטלת את הכל בלי מהומה, בלי צעקות. אמרתי לו שאני לא יכולה להינשא למישהו שאני כבר לא סומכת עליו.
היום אני בת ארבעים. יודעת שביקום הביולוגי, זה לא בדיוק שלב פשוט לילדים. ובכל זאת, אני לא חיה בפחד. יש לי את הקריירה שלי, את הקצב שלי, את הבית שלי בפתח תקווה, ערבים שקטים עם ספר או מוזיקה. אני לא מרגישה ריקה. אני לא מרגישה לא שלמה.
לעיתים שואלים אותי אם אני מצטערת שלא התחתנתי. התשובה שלי תמיד אותו הדבר: הייתי מצטערת אם הייתי מתחתנת עם פשרה או בגידה.
אין לי מושג מה יהיה בעתיד, אבל אני רגועה.