יומן אישי, יום חמישי, תל אביב
מעניין שלבני אדם לפעמים הכי קל להתעורר דווקא בחמש בבוקר, כשהחזה מהודק ואין אוויר לנשום. ישבתי על קצה המיטה, מביט מבעד החלון. הלב שלי פעם שוב פעם מהר, פעם שקט מדי, פעימות מתפספסות. אתמול הרופא אמר שזה התקפי חרדה, נתן הפניה לבדיקות.
בשמונה עשרה שנות נישואין הפכתי מילדה עם תעודת בגרות בכלכלה למעין נספח לעסק של גילעד. מנהלת לו את הספרים, חותמת על מסמכים בלי להבין תמיד על מה, בסוף היום גם נגב את הרצפה, כי לגילעד הלכלוך כבר לא מזיז.
“את ערה?” הוא יצא למטבח, פנים עייפות, קול לא מרוצה. “שוב לא ישנת בלילה?”
הרכנתי ראש, מזגתי לו קפה, הוצאתי יוגורט מהמקרר כמו שהוא אוכל כל בוקר חמש שנים.
“אגב,” לגם לגימה, “אני היום נוסע לירושלים. לשלושה ימים. פגישה עם ספק חשוב.”
“גילעד…”
ידעתי שלא נכון לפתוח עכשיו. ידעתי מה תהיה התגובה העיניים שיגידו שאני נודניקית, שוב מבקשת ממנו אמפתיה שאין לו. ובכל זאת אמרתי: “זה לא זמן טוב. אני באמת לא מרגישה טוב. הרופא מתעקש על בדיקות.”
הוא עצר, הניח את הכוס על השולחן, ושחרר נשיפה כבדה כמו אחד שמיצה לשמוע את אותן התלונות כל יום.
“ומה יצא לך מהניג’וס הזה? אני צריך לעבוד, נועה. לעבוד. לא להקשיב כל יום לכמה קשה לך, לכמה את עייפה. אפילו לי קשה!”
הוא כבר הוציא מזוודה. יודע אני אשתוק. אבל הפעם, משום מה, לא שתקתי.
“גילעד,” התרוממתי לאט. “אתה בכלל זוכר על שם מי המשכנתא?”
הוא הסתובב, חצי מחייך, “איזה הבדל זה עושה? כנראה על שנינו.”
“לא. רק עלי.”
הרגשתי באוויר משהו נקרע. ראיתי איך פניו משתנים.
“על מה את מדברת?”
“על זה שבזמן שלקחנו את הדירה, לפני שמונה שנים, היית עמוס בחובות. הבנק לא היה נותן לך שקל. זוכר?”
הוא שתק.
“ועוד משהו אני חתומה איתך על כל קו האשראי של העסק, ערביה שלך. בלי החתימה שלי אתה לא מגדיל כלום, לא מאריך כלום. כלום.”
הוא התיישב חזרה, פתאום הכובד הכה בו.
“למה את אומרת לי את זה?”
“רק מזכירה. ועוד משהו…” פתחתי את אחת המגרות, הוצאתי קלסר, הנחתי מולו. “אני יודעת על עדי.”
גילעד הביט בקלסר בשוק. יושב, לבן פנים, כמו מישהו שאך הרגע חטף מכה עוד לא כואב, אבל הראש מסתחרר.
“על עדי, המזכירה של שחר? בחורה יפה, אגב. צעירה ממני לפחות בתריסר שנים.”
פתחתי את הקלסר, שלפתי דפים אחד אחרי השני, הנחתי בזהירות כמין מניפה.
“תדפיסי החשבון שלך. כל ההעברות שעשית לה ארבעת אלפים, חמישה, ששת אלפים כל חודש.”
הוא שתק.
“זו גם ההתכתבות.” הנחתי הדפסה נוספת. “באמת חשבת שאני לא יודעת את הסיסמה למחשב שלך? גילעד, אני המצאתי אותה בעצמי לפני שלוש שנים!”
הוא חטף את הדפים, הסמיק.
“מאיפה יש לך את זה?!”
“מה זה משנה?” המזגתי לי מים, היד רעדה בדק מן הדק, אבל עמדתי. “מה שחשוב שהוצאת כסף דרך עדי, והעברתה לה. רוצה לבדוק אם מס הכנסה יאהב את זה?”
גילעד קפץ ממקומו, כמעט צעק: “מי את בכלל שתעזי?! כל החיים אני סוחב אותך! לא מכניסה שקל! בבית כל היום!”
“סחב?” חייכתי בעצב, עם הרבה שבר. “מישהי שסחבת שחתמה בזמנך מול הבנקים, שסידרה את כל הנהלת החשבונות שלך. הדירה על שמה, ושותפה לכל חוב!”
“את מאיימת עלי?”
“לא.” ניגשתי לחלון. “אני רק מזכירה לך עובדות. כי נראה ששכחת את הכי בסיסי.”
הסתובבתי: “בחצי שנה האחרונה חידשתי תעודה מקצועית, עשיתי קורסים בלילות, בין התקפי חרדה וחוסר שינה. קיבלתי הצעת עבודה לא מה שחלמתי, אבל מספיק לשכור דירה ולפרנס אותי ואת תמר.”
“תמר? את רוצה לקחת את הבת?”
“מתי דיברת איתה בפעם האחרונה, גילעד? מתי בכלל שמת לב שהיא כאן?”
הוא שתק, כי באמת לא היה לו מושג.
הנחתי על השולחן עוד מסמך.
“אבחנה של נוירולוג התשה עצבית כרונית, התקפי חרדה. מומלץ, החלפת סביבה, טיפול רגשי, הימנעות מגורמים פוגעניים. רואה? ‘שהיה ממושכת במצב לחץ.’ רוצה לדעת מה זה עלול לגרום לך?”
“נועה…”
“שאם אני מבקשת גירושין, בית המשפט לטובתי.”
סימתי: “חשוב מזה בעוד שבוע בלי החתימה שלי הקו בבנק לא מתחדש. שחר התקשר אתמול, אמר שהבנק דורש מסמכים. שם צריכה להיות החתימה שלי.”
הוא התיישב שוב, נבוך, נדמה שהתמוטט.
“מה את רוצה? כסף?”
צחקתי קצר, צחוק בלי קול.
“כסף? גילעד, אני רוצה כבוד פשוט. רוצה שתדע בלעדי לא היה לך כלום. לא עסק, לא דירה, לא את ‘נסיעת העבודה’ שלך.”
לקחתי תיק.
“יש לך עד הערב. אני נוסעת עם תמר ללינה אצל אילה. תחשוב. וכשתהיה מוכן לדבר תתקשר. אבל אל תחכה שאהיה שוב הנועה שבלעה הכול ושתקה.”
הטלפון צלצל אחרי שש שעות. ישבתי במטבח של אילה, שותה תה נענע, ופתאום הרגשתי משהו מוזר כאילו יצאתי מביצה, מתייבשת סוף סוף, ולא מאמינה שאפשר להרגיש הקלה שכזו.
“כן?” עניתי, קול יציב.
“אני צריך לדבר איתך.”
“אני שומעת.”
“לא בטלפון… תבואי הביתה.”
חייכתי.
“לא, גילעד. אם אתה רוצה לדבר תבוא אליי. את הכתובת אתה זוכר?”
הוא הגיע תוך שעה, כעוס, לחוץ, כמו מישהו בפינה שלוחם על חייו.
אילה לקחה את תמר אליה, ואני נשארתי במטבח.
“את משוגעת?! את סוחטת אותי?!”
“אני רק מציגה עובדות.”
“איזה עובדות?! לקחת לי מסמכים, חיפשת במחשב שלי!”
“גילעד,” נשמתי עמוק, “באמת אתה חושב שהתקפה עכשיו זו האסטרטגיה הנכונה? אחרי כל מה שראית?”
הוא השתתק ידע שאני צודקת.
“האזן לי,” התקרבתי, “אני לא רוצה להרוס לך את החיים, לא מאיימת למסור אותך לרשויות ולא בעסק צעקות. רק שתבין בלעדי אין לך כלום.”
“את רוצה גירושין?” שאל בחנק.
“ואתה?”
הביט הצידה, אריכות גמורה, לבסוף לחש: “עם עדי זה לא היה כלום.”
“אל תפריע.” נופפתי ביד. “אני יודעת כבר חצי שנה. ידעתי על הכסף, על הפגישות שהיו יותר תרוץ מאמת. שתקתי, כי קיוויתי שיעבור. כי פחדתי להודות שהנישואין שלנו מתו מזמן ושנינו משחקים כאילו הכול בסדר.”
צחוק חלש ויבש נפלט ממני.
“נמאס לי להיות נספח לחיים של מישהו אחר, לשמוע זלזול בכל מילה. להיות שקופה עד כדי כך שאתה אפילו לא רואה שאני גוססת לידך, מותקפת חרדות ולילות בלי שינה!”
גילעד ישב, לבן, אגרופיו קפוצים.
“יש לך אפשרות,” סיימתי. “אפשר לנסות מהתחלה, בלי שקר ובלי בגידה.”
“ואם לא?”
“אני אלך לבד, אקח כל מה ששייך לי הדירה, החלק שלי בעסק. את החובות מהבנק תשלם לבד, ואני אתחיל לחיות.”
קמתי, מסיימת דיון.
“שלושה ימים. כשהשיחה תהיה עניינית תתקשר. וכדאי שתדע: הנועה שהבליגה, נעלמה לה אתמול בחמש בבוקר.”
שבוע עבר. הפעם הוא הגיע בלי מסיכות. התיישב, הביט מטה זמן רב.
“שחר אמר שאי אפשר להמשיך קו אשראי בלי החתימה שלך,” גימגם. “העסק נעצר.”
הנהנתי.
“ומה את רוצה?”
חייכתי.
“אני רוצה גירושין.”
החוויר. “באמת?”
“מעולם לא הייתי יותר רצינית.” מזגתי תה, ידיים יציבות. “אחתום לך בבנק, אעזור לך לסיים יפה אבל תחת תנאי ברור: אנחנו מתגרשים. תרכוש ממני את חלקי בעסק, הדירה נשארת לי, ותמר ממשיכה איתי.”
“נועה…”
“חלטתי, גילעד. ואני אגיד לך עוד משהו לראשונה מזה שנים ישנתי בלילה בלי כדורים. ישנתי ממש טוב. בלי התקפות.”
הוא שתק.
“וזה הסביר לי הכול. אני לא חולה. לא צריכה טיפול. הייתי צריכה לעזוב אותך, להפסיק להרגיש כלום.”
עמדתי.
“יש לך ברירה. או שאתה מסכים ומסדרים הכול בשקט, או שאני הולכת לבית המשפט ואז תאבד הרבה יותר.”
הוא רכן ראש, מבין הפסיד. האישה שהוא החשיב כחלשה, התגלתה כאמיתית יותר ממנו.
“טוב,” סינן. “אני מסכים.”
שלושה חודשים אחרי זה הגירושין הוסדרו רשמית.
אני קיבלתי את הדירה במחנה יהודה וחלק ראוי ביוצאת העסק. התחלתי עבודה חדשה.
גילעד נשאר עם העסק ועם דירה חדשה. אבל עם ריקנות עצובה, בעיקר בערבים, כשרצה לשתף ואין אף אחד.
עדי, אגב, עזבה חודש אחרי. התברר שכל מה שחיפשה זה נוחות. כשהבינה שהוא משלם לבד ואין כבר “פינוקים” הלכה.
שמעתי על זה משחר. חייכתי. ולא הרגשתי כלום אפילו לא שמחה לאיד ולא רחמים.
כלום.
ואולי, לפעמים טוב להיות מעורבת בעסק של הבעל. כך לפחות תמיד תזכור מי את, ואיפה אתה באמת נמצא בחיים.
