אתמול בערב ישבתי לכתוב, כי כל המתח הזה בבית פשוט לא נותן לי מנוחה. אמא שלי ואני נכנסנו לוויכוח גדול שוב. זה קורה הרבה בשנים האחרונות. אנחנו גרים יחד בדירה בתל אביב, ואמא מנסה כבר שנים לגרום לי לצאת מהבית ולהתחיל לחיות לבד. היא לא מצליחה כמובן, כי אני רשום כחוק בדירה, ומרגיש שלפעמים כל יום מביא איתו טענה חדשה ממנה. הלוואי ויכולתי לשמור על יחסים טובים עם האנשים הכי קרובים אליי, אבל זה לא פשוט.
כולם אומרים שבחור בן 30 לא אמור לגור אצל אמא שלו, ואני מסכים זה באמת לא רגיל. כשהתחתנתי עם נעמי, פשוט לא הייתה לנו אפשרות אחרת. אחרי שהבנים שלנו, עמית ויונתן, נולדו פשוט לא נשאר זמן או כסף לצאת ולהתחיל מאפס.
השכר שלי דחוק, ונעמי עובדת מהבית ולא תמיד יש לה פרויקטים או הזמנות. לפעמים עוברת תקופה ארוכה בלי שום עבודה, ושכרה נפגע מאוד. בקושי מצליחים לעמוד בתשלומי הלוואה על הרכב, שבאמת הייתה דרושה לנו בשביל הילדים. גם זה לא מוצא חן בעיני אמא שלי.
אז למה אנחנו עוד גרים יחד? האמת זה פשוט יותר. היא עוזרת לנו עם ההוצאות של מים, חשמל וארנונה, ומדי פעם משאירה לנו אוכל. אני גם יכול תמיד להשאיר את הבנים איתה כשנעמי ואני צריכים לעבוד או פשוט רגע שקט לעצמנו וזה נהדר. אבל בשנתיים האחרונות היא לא נרגעה, וההתעקשות שלה שנמצא דירה משלנו רק התחזקה. כל הזמן רומזת או אומרת במפורש: תקנו דירה ותעברו.
הלוואי וזה היה אפשרי אבל מאיפה נביא כסף כזה? בהתחלה דיברתי איתה בשלווה, הסברתי שאנחנו חוסכים לאט לאט, אבל הזמן עבר, וההשיחות הפכו לריבים מתמשכים.
נעמי לא רוצה להתערב כי היא פוחדת מכעס או ריב במשפחה, ואני לגמרי מבין אותה, למרות שאני לפעמים לא מקבל ממנה את התמיכה שאני צריך.
מה אפשר לעשות? הדרך היחידה לצאת היא לקנות דירה, אבל זה לא ריאלי מבחינתנו עד שנסיים את ההלוואה על הרכב ונצליח להוריד קצת מההוצאות.
אני יודע שאמא רוצה שקט בחייה, ואולי באמת מגיע לה לנוח אחרי כל השנים. אבל אין שום סיבה שהיא תגרש אותנו באמת. מה גם שהיא תמיד אמרה שתשאיר לי את הדירה בירושה אז בשביל מה לסבול עכשיו?
לפני כמה שבועות, קרה מקרה לא צפוי הדודה שלי נפטרה והשאירה לאמא דירת חדר קטנה ברמת גן.
חשבתי שזו בשורה טובה הנה, סוף סוף אמא תוכל לעבור לדירה קטנה ונוחה יותר, והיא תוכל לקבל את השקט שרצתה.
אבל אמא סירבה לעבור. לא רק שהיא לא רוצה לעזוב את הדירה הישנה בתל אביב היא גם אמרה שלא תעביר לנו את הדירה השנייה. לדבריה, “תסתדרו לבד. לא הכל אני צריכה לפתור עבורכם.”
לא בטוח שזה באמת רגיל או נורמלי, ואני לא יודע איך ממשיכים מכאן. אנחנו אפילו לא מדברים לאחרונה מאז הריב ההוא.
ישבתי וחשבתי, ונדמה לי שלמדתי משהו קטן מכל זה בסופו של דבר, משפחה היא מקום של אהבה אבל מלא מורכבות. אולי לפעמים צריך לשחרר גאווה, לקבל שזה לא תלוי רק בי, ולמצוא דרך לאהוב ממרחק.
