חושך יורד על הבית בשכונת רמת אביב, ודמעותיה של תמר לא מפסיקות לזרום. בעלה, גדי, תמיד היה אדם קפדן ודורש. ראש המשפחה הבלתי מעורער, שמחליט על כל דבר ומשאיר את כולם לציית. תמר ידעה על אופיו עוד לפני שנישאוהחלטה של ההורים, לפי המסורת.
תמר, אמיצה ופתוחה, שמרה על אמון בגדי. לאט לאט הפך הגדי לאדונה במקום לבעלה. הוא סיפק לה כלכלה מלאה, אך דרש שתישאר בבית, לא תעבוד, ותדאג שהבית יהיה מבריק, הארוחות תמיד טעימות, וכל פרט יוגש באהבה.
היא ניסתה להוכיח לו את אהבתה בעזרת לידה. ניסיונות חוזרים ונשנים, אך שוב ושוב נכשלו. בריאותה הייתה מצוינת, אך אפילו טובי הרופאים בתל אביב ובירושלים לא מצאו שום סיבה לכך.
התמר כבר כמעט התייאשה, עד אותו בוקר נורא. גדי יצא לעבודה באווירה קשה, והשאיר אותה עם מטלות הבית. מתוך הרגל, לקחה בדיקהלא ציפתה לכלום. אך הפעם, הפסים הכחולים הופיעו! עיניה נצצו, ליבה התמלא ציפייה ושמחה. “התינוק שלי יהיה המאושר ביותר!” חלף בראשה.
היא התלבשה במהירות, רצתה להפתיע את גדי, לא התקשרה לאמההייתה חייבת לדבר קודם עם בעלה! חמש דקות מאוחר יותר ישבה במונית, נסעה למשרדו ברמת גן. התכוונה לבקש מהמנהלת שלא תודיע לו על בואה, אך האישה לא הייתה בשולחן.
עוברים במסדרון הריק, פתחה דלת משרדוהזוועה פגשה אותה. שם, על שולחנו של גדי, ישבה המזכירה שלו, כמעט עירומה, גדי עליה, עובד.
“אני מצטערת שפרצתי,” מלמלה וברחה מהמשרד. דמעותיה חנקו אותה כל הדרך לבית הוריה בפתח תקווה. פחדה שגם הם לא יבינו אותה.
אמה בכתה על כך שתמר סוף סוף נכנסה להריוןאבל כעת הילד אינו נחוץ יותר. אביה התמלא זעם.
אין לה הוכחות להתמודד מול גדי אם יטען שהיא משקרת. היא לא יכולה להגיש תביעה לגירושים בלי מסמכים. זוהי מלכודת אכזרית. תמר מנסה להישאר רגועה כדי לא לפגוע בעובר, אך מה צפוי לה ולילדה?
עצה מהעורך: חומרת בעל אינה תמיד מובילה לעצב. קשה לייעץ כשמסורת ומשפחה מתנגשות עם חלומותיהם של בני הדור הצעיר. תמר הפכה בשגגה לשבויה של נסיבות. אף אחד לא יודע כיצד יתגלגלו הדברים. אבל היא אינה אשמה. חשוב שתזכור זאת. אסור לה להרים ידיים ושאף פעם לא תאבד תקווה.
האם נתקלתם במשהו דומה? אולי יש לכם הצעה חכמהכתבו בתגובות.
