ובכן, הוא מכוער ולא היה בו צורך. אז זרקתי אותו. ליבה של האם כמעט נעצר. האב יצא החוצה לחפש את הילד.

פעם אחת, אישה זקנה מחולון החליטה לעשות מעשה חסד. אספה אל כליה את כל הדברים, שכבר לא הייתה צריכה חולצות יפות, שמלות נושנות, כובעים מהודרים, חצאיות צבעוניות כל מה שרק תפס אצלה מקום וערער את שלוות דירתה. והיא חשבה בליבה: אקח הכול לבית הכנסת, אולי מישהו באמת יזדקק לזה. אולי פליטים יזכו, אולי חסרי בית ימצאו לעצמם קצת חום.
תחבה הכול לתוך תיק בד גדול והניחה אותו בפינת הבית. הרהרה שתיקח אותו מחר ונשכבה לישון, נרגעת.
ואז, תאמינו או לא, התגנב אליה חלום מוזר וסתור, כמו שיר סהרורים.
נשמתה התרוממה לה באוויר, מתבוננת בשקט גבה מעל הגוף, שעדיין שכב במיטתו הקמוטה. הכול בדירה היה מואר כלהבת חנוכה, אבל משהו נשאר מוכר. הנשמה שלה ריחפה, שמחה וקלה, כמו שירה של שבת בבוקר.
במרכז החדר עמדה האישה, אחוזה בתיק שטרחה לארגן לבית הכנסת, ומולה הופיעה פתאום ילדה פצפונת, עיניה כחולות כשמים של עפולה.
“מה יש לך בתיק?” שאלה הילדה, קולה כמו טיפות גשם על אדן החלון.
האישה חייכה ואמרה: “אספתי כל מיני דברים שכבר לא צריכים אותי, תופסים לי מקום בלב ובבית. רוצה לתת למי שחסר. מחר אני אקח אותם לבית הכנסת.”
“את כל כך טובה,” אמרה הילדה, “אבל התיק שלך, הוא קצת לא יפה. הוא מלוכלך. תכבסי אותו לפני שתתני, בסדר?”
“דאי, אין בעיה,” חייכה האישה.
“תזכרי, אל תשכחי,” גמגמה הילדה ונעלמה כמו עשן שבתוך שמש צהובה.
אז התעוררה האישה מתוך שינה, עם לב פועם. קפצה מהמיטה, מנסה לזכור את החלום ההוא. האם מעין מלאך היה זה, או סתם דימיון?
הביטה באותו תיק ישן, התחילה להוציא כל בגד ובגד. אם צריך צריך, חשבה, אלך ואכבס אותו. הרי זה כלום.
הכול נשמע כמו בדיחה, אולי מגוחך סיפור של סבתא שמאמינה בחלומות. ותגידו עליה שהיא תרחנית ואמונתית, ואני אגיד לא נכון. ככה חשבתי גם אני, עד שקרה מה שתיכף תשמעו.
במשפחה אחת בנתניה נולד בן. לא הבכור, אלא השני. רצו ההורים להרעיף שמחה, הזמינו אורחים רבים לבוא ולחגוג ברית.
הגיעו רבים, איחלו, התפלאו, העניקו מתנות יפות. אבל לא ליטפו, לא הפליגו ביופי התינוק. הרי אסור, הזהירו ההורים. אצלנו לא משבחים תינוק קטן. אומרים שזה מקלקל עין. אז במקום, כל אורח הסתכל ואמר מילים רעות, כאילו להגן בברכה:
“נו באמת, לא איזה יופי. רחמנא ליצלן, לא יפה בכלל!” כל אחד בתורו, רק תוקע בו מבט ומוריד את ראשו. ההורים התרווחו, כאילו הניחו אבן מהלב. ואז עברו כולם לחדר הסלון.
הבן הבכור, יהב, שמע הכול. ראה איך כולם כביכול לא מרוצים מהאח הקטן ובליבו גמלה החלטה: אם התינוק באמת כזה לא טוב לשם מה צריכים אותו בבית?
הוא לא התעכב במחשבה. תפס את התינוק, רץ איתו אל המרפסת, התבונן אל הרחוב וזרק אותו החוצה, בדיוק כמו שנהג פעם לזרוק צעצועים ישנים.
נעתקה נשימתי כששמעתי זאת. זה הסתיים כמעט באסון, לולא אלוהי ישראל העיר רחמיו ושמר על הילד.
אותו רגע, מלאך ירד להצלה.
האישה הזקנה מהחלום, מתברר, גרה בדיוק קומה אחת מתחת למשפחה ההיא. בדיוק סיימה לכבס את התיק הישן ותלתה אותו להתייבש על חבל מחוץ לחלון.
באותו הרגע, התינוק נפל מהשמים ישר לתוך התיק שבדיוק השתלשל מהחבל.
ההורים, כשראו ששקט מדי, נכנסו אל החדר וראו את יהב עומד במרפסת, התינוק נעלם. החלו לצעוק ולחפש, ויהב ענה: “הוא לא יפה, לא צריך אותו. אז פשוט זרקתי אותו.”
ליבה של האם כמעט חדל לפעום, האב רץ החוצה בחיפזון. ובחסדי שמיים, מצא את בנו חי ושלם, שלם בתיק המכובס.
“איזה נס!” בכו ההורים, חובקים את בנם הקטן.
ולמי שלחו תודה ראשונה? לסבתא מהקומה שלמטה, כמובן. על אלוהים לא דיברו, מלבד אותה זקנה. בליבה ידעה כזה נס לא קורה סתם. אילולא המלאך שבחלומה, לא הייתה בכלל מכבסת
מדוע כולם ממהרים להודות רק במזל? ומי באמת מודה על הניסים, ברטט ותפילה?
הרהרתי זמן רב בזה. אין לי תשובה אחת ודאי. אולי לכל אחד פרשנות משלו. אמרתי לעצמי: איני מאמינה במקרה. רק באלוהי ישראל אני מודה על כל מה שמתרחש. כי איזה פלא קורה כאן בעולם אם לא נגיעה מלמעלה?