לא יודעת למה, אבל מאז שאני ילדה קטנה מערכות יחסים בין חמות לכלה אף פעם לא עוזבות אותי, והן פוגשות אותי בכל פינה בחיים.
בהתחלה זה היה המלחמות בין סבתא רבה שלי לסבתא שלי. ההורים שלי לקחו אותי אל סבתא לפני שהיה לי מקום בגן, ושם, בדירה של סבתא, ראיתי גיהנום אמיתי. כאילו גרו שם שתי נשים שונות לחלוטין. סבתא אחת חייכה אלי באהבה, הגישה לי עוגיות, סיפרה לי אגדות וציירה איתי, והשנייה צעקה בכעס על אמא-חמותה הסיעודית, התלוננה על הגורל המר שנפל עליה וסיכמה את זה במשפט: מתי כבר תלכי לעולם שכולו טוב?
אחרי שסבתא רבה נפטרה, עברנו מהדירה השכורה שלנו לבית של סבתא, והתחיל סיבוב חדש הפעם בין אמא לסבתא. לפעמים אפילו השכנים היו דופקים אצלנו ואומרים שנרגיע את העניינים. אבל אצלנו השקט אף פעם לא החזיק הרבה זמן.
הייתי כבר בתיכון כשקברנו את סבתא. אמא, מתוך עקרון, לא התאבלה, ואחרי התשעה באב התחילה לעשות מהפכה בבית. ארזה את כל החפצים של סבתא, לא משנה מה, וזרקה לפח. כשאבא חזר מהעבודה, הוא נדהם מהיחס הזה של אמא שלו לסבתא שלו שכבר לא בין החיים. כל הערב הם רבו, וזה, כנראה, היה רגע הפיצוץ שהוביל לגירושים. חצי שנה אחרי, אבא כבר לא גר איתנו…
אני ועמית התחתנו מאוד בצניעות, לא היה לנו כסף לשכור דירה, וכבר לפני שהתחתנו הבנתי שנצטרך לגור עם אמא שלו. עברו לי בראש הסצנות שראיתי בילדות, ורציתי לנסות ליצור יחסים נורמליים עם החמות שלי אם לא חברות אמת אז לפחות לא לריב ולהכאיב אחת לשנייה.
ניסיתי להחזיק חזק, וכל השנה הראשונה לא הגבתי להערות ולעקיצות שלה בנוגע לכל דבר ניקיון, כביסה, בישולים. לא היו לה מילים גסות, אבל היא ידעה בדיוק איך לגרום לי להרגיש קטנה וטיפשה, בזמן שהיא המלכה.
אחרי עוד “שיעור חיים” מהחמות, החלטתי לשבת לדבר איתה בגילוי לב. קניתי עוגה יפה, ביקשתי מעמית שייתן לנו זמן לבד, וסיפרתי לה על הנשים במשפחה שלי ואיך היחסים ביניהן תמיד היו טעונים. הצעתי לה שננסה לא לחזור על אותן הטעויות ונשתדל להתנהל לפחות כמו שכנות טובות.
היא קטעה אותי מיד, הרחיקה ממנה את העוגה ואמרה: פה בבית הזו בעלת הבית ואת יודעת מי זו. את מצידי לא חייבת בכלל לדבר איתי, פשוט תעברי לידי בשקט ואל תראי אותי.
עמית נכנס, חיכה לתגובה שלי, ואני רק סימנתי לו עם הראש שלא יצפה לכלום. ואז החמות יצאה מסלונה: טוב, שכנה, הכנת לבעלי ארוחת ערב?
עניתי לה, שאם תמשיך להתנהג ככה, לעת זקנה לא יישאר לה מי שיגיש לה אוכל. ומכאן הגיעה ההתפרצות. אחרי שנת שתיקה, קולי פשוט נשבר.
כדי לשמור על הבית שלנו, הבנו שאין ברירה וחיפשנו דירה שכורה, למרות שזה היה קשה מאוד מבחינה כלכלית. עם הזמן, התייצבנו כלכלית והצלחנו לקחת משכנתא לדירה משלנו. וכשהתחזקנו, החמות חלתה מאוד, והייתה זקוקה להשגחה צמודה. אני, עם כל הזיכרונות שלי מהילדות, סירבתי לשמש לה כמטפלת.
הצעתי לעמית שימצא משפחה שתדאג לאמא שלו, בתמורה לירושה של הדירה. הוא הסכים בלית ברירה. חודשים ניסינו כל פעם החלפנו מטפלת, אף אחת לא שרדה שם יותר משבועיים. שילמנו להן משכורת, אבל כולן עזבו בטענה שאי אפשר בכלל להסתדר עם הגברת. לבסוף מצאנו זוג שהחזיק מעמד חודשיים. ערכנו חוזה עם עורך דין, שהדירה תעבור לכשיטפלו בה עד הסוף, אבל גם שיהיה פיקוח על הטיפול.
היום אני בטוחה שלא אני הייתי הבעיה במערכת היחסים שלנו. הרי אף אחד לא רצה את הדירה שלה כל כך…
