מאיזו סיבה שלא תהיה, מערכות יחסים בין חמות לכלה תמיד הקיפו אותי, ממש מאז שהייתי ילדה.
התחיל הכל במלחמות בין הסבתא־רבתא שלי לסבתא שלי. כשהייתי קטנה וההורים שלי עוד לא מצאו לי מקום בגן, הם לקחו אותי לסבתא, ושם בדירה שלה חוויתי באמת גיהינום. לפעמים נדמה היה שגרות שם שתי נשים שונות בתכלית. סבתא שלי חייכה אליי, פינקה אותי בממתקים, סיפרה לי אגדות, ציירה איתי. אבל אותה סבתא עצמה היתה צועקת בזעם על חמותה המרותקת למיטה, מתעצבנת על הגורל שלה, ואפילו זרקה לה פעם: “מתי כבר תלכי מפה?”
בסוף סבתא־רבתא נפטרה, אנחנו עזבנו את הדירה השכורה ועברנו לגור אצל סבתא, והחל פרק חדש של עימות אמא שלי וסבתא שלי. לפעמים אפילו השכנים היו דופקים אצלנו ומבקשים שנשתוק. אבל כל שקט בדירה, לא החזיק יותר מדי.
כבר הייתי בתיכון כשסבתא שלי נפטרה. אמא סירבה ממש להתאבל, ותשעה ימים אחרי היא עשתה מהפכה בבית שמה הכל של סבתא בשקיות וזרקה לפח בלי לחשוב פעמיים. אבא כשחזר מהעבודה פשוט נדהם מהיחס של אמא לסבתא שכבר לא היתה בין החיים. כל אותו ערב רבו ביניהם, ורק בדיעבד הבנתי שזו בעצם היתה תחילת הסוף שלהם. חצי שנה אחרי, אבא עזב אותנו.
אני ואלחנן התחתנו בחתונה צנועה, לא יכולנו להרשות לעצמנו לשכור דירה, וכבר לפני החתונה ידעתי שנצטרך לגור עם אמא שלו. מול עיניי עלו כל הסצנות שראיתי בילדותי, והחלטתי אני אנסה לפחות שלא יהיו פרצופים מכוערים או מריבות שיקצרו את חיינו.
הכנתי את עצמי לסבלנות אינסופית, ואכן שנה שלמה נשכתי שפתיים מול כל הערה קטנה או צקצוק של חמותי על הניקיון, הכביסה, האוכל, הכל. לא השתמשה במילים גסות, אבל ידעה ללעוג לי היטב, להראות לי שאני סתם עוזרת שלה והיא המלכה בבית.
אחרי עוד שיעור חיים אחד כזה, החלטתי לדבר איתה. קניתי עוגה לכבוד השיחה, ביקשתי מאלחנן שייתן לנו זמן לבד, וסיפרתי לה על הדינמיקות במשפחה שלי, האמא־חמות לדורותיה. ביקשתי ממנה שננסה להיות לפחות שכנות טובות, שנחסוך לעצמנו ריבים ומרורים.
היא מיד קטע אותי, הדפה את העוגה הצידה ואמרה: “פה יש רק בעלת־הבית אחת, ואת יודעת בדיוק מי זו. אני אדבר איתך איך שבא לי ולך עדיף פשוט לא לדבר בכלל. תעברי בבית בשקט, ושתישארי בלתי נראית.”
כשבעלי חזר, הסתכל עליי בתקווה, ואני רק הנהנתי בשלילה. ואז חמותי בדיוק קפצה מביתה: “נו, שכנה, הכנת כבר לאלחנן ארוחת ערב?”
עניתי לה שבגישה הזו, בגיל מבוגר לא יהיה לה מי שייתן לה צלחת לאכול ומשם התפוצצה המהומה. אלחנן ניסה להרגיע, אבל אחרי שנה של שתיקה פשוט התפוצצתי.
כדי להציל את הנישואים שלנו, הסכמנו לשכור דירה, למרות שהיינו ממש במינוס. לאט לאט הצלחנו לעמוד על הרגליים, לקחת משכנתא ולקנות בית. בינתיים החמות חלתה קשה, והיתה צריכה טיפול סיעודי יום־יומי. מתוך זיכרון הילדות שלי, סירבתי בכל תוקף להיות זו שמטפלת בה.
הצעתי לאלחנן שנמצא משפחה שתשגיח עליה בתמורה לירושת הדירה, למרות שממש קשה היה לו עם זה. ניסינו כמה חודשים אף אחד לא החזיק אצלה יותר משבועיים, אפילו כששילמנו למטפלים, כולם הרימו ידיים ואמרו שעם חמותי פשוט בלתי אפשרי להסתדר. לבסוף נמצא זוג ששרדו את “המסע” לשני חודשים. סגרנו איתם הסכם: לא רק דירה בירושה, אלא פיקוח על איכות הטיפול שלה.
בעיניי, הבעיה בקשר ביני לבינה לא היתה אצלי הרי אף אחד לא עמד בתור לרשת את הדירה שלה…
