מסיבה לא ברורה, לאורך כל חיי, מלוות אותי מערכות יחסים מורכבות בין חמות לכלה, עוד מתקופת ילדותי, כמו צללים שמתפתלים בליל תל-אביבי.
הכל התחיל ב”מבצעים” של סבתא-רבתא וסבתא שלי. כשהייתי ילדה קטנה, ההורים העבירו אותי לגור אצל סבתא עד שהתקבלתי לגן. בדירה ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, נגלה לי מין גיהנום מוזר, מואר באור קיץ בהיר. כאילו גרו בדירה שתי נשים שונות: אחת חייכה אלי ברוך, הגישה לי עוגיות בושות עם ריבת שזיפים, סיפרה לי סיפורים על גיבורות מקראיות וציירה איתי תמונות צבעוניות; והשנייה, בקול רם ורועד, סיננה קללות לוהטות לעבר חמותה המרותקת למיטה: “נו, מתי תעזבי כבר את העולם הזה?”
כשסבתא-רבתא הלכה לעולמה, עזבנו את הדירה השכורה בפתח תקווה, ועברנו לגור עם סבתא. מיד נפתחה חזית חדשה: אמא שלי נגד סבתא. שכנים קפצו לדירה שלנו, דופקים בדלת באמצע הלילה ומתחננים שנוריד את הווליום של הריבים. אך השקט מעולם לא החזיק מעמד יותר מיומיים.
הייתי כבר בכיתה י”ב, כשהלכנו אחרי סבתא לבית העלמין ירקון. אמא שלי סירבה לאבל, וביום התשיעי, פרצה מהפכה היא שדדה את כל חפצי סבתא, זרקה אותם לשקיות אשפה, וגררה אותם לפח, בלי הסבר ובלי רגש. כשאבא חזר מהעבודה עם תלוש שכר בשקלים, עיני יסמין התרחבו בתדהמה אל מול התנהגותה. המריבה באותו ערב הייתה כמו מיני-שואה ביתית, והיא, כך הבנתי בדיעבד, הייתה הפתח הרשמי לגירושים. אחרי חצי שנה, אבא השאיר את מפתח הבית על השולחן ועזב.
נשאתי את איתן בחתונה צנועה בבית כנסת קטן ביפו. לא איפשרנו לעצמנו לשכור דירה, וכבר עוד לפני החתונה הבנתי שאצטרך לגור עם אמא שלו. כל הסצנות שראיתי בילדותי הבהבו לנגד עיני כמו פנסים בלילה גשום רציתי לחיות עם חמותי לפחות בשקט, בלי קללות, ובלי לקצר את חיי זו של זו.
הצטיידתי בסבלנות אין-קץ, ובמשך שנה ניסיתי להבליג על ההערות המרושעות של חמותי על שטיפת כלים, בישול, ניקיון, כביסה מצידה לא נשמעה אף פעם מילה גסה, אבל האופן שבו יכלה להקטין אותי במילים עדינות גרם לי להרגיש כאילו אני אפר וצל, והיא מלכה ללא מתחרים.
אחרי עוד יום מתיש של “שיעור לחיים” בגרסה הביתית, לקחתי החלטה אני עומדת לדבר איתה ישירות. קניתי עוגת גבינה מהמעדניה בפלורנטין, וביקשתי מאיתן לפנות לנו כמה דקות לבד. סיפרתי לה את כל קווי העלילה המשפחתיים נשים שחיות זו עם זו, כל אחת זורקת צל בדירת 3 חדרים, ואף אחת לא יוצאת משם באמת שמחה. ביקשתי ממנה שנתחיל מחדש, לפחות כמו שכנות טובות.
חמותי הביטה בי, הזיזה את העוגה בסלידה, והצהירה בקור מצח: “פה יש בעלת בית אחת, ברורה כשמש. ואני קובעת איך מדברים כאן. אם בכלל אז רק שלום-שתיקה. אז פשוט תעברי כמו רוח רפאים, ותזכרי שלא אכפת לי לראות אותך.”
כשאיתן נכנס הביתה ושאל במבטו מה קרה, רק הנהנתי בשלילה. חמותי, לעומת זאת, קפצה החוצה מחדרה בצווחות: “שכנה! הכנת לאיתן ארוחת ערב?” עניתי שבקצב הזה, בזקנה שלה, לא יישאר מי שיביא לה אפילו כוס תה. ואז זה פרץ כמו סופה סתווית בשפלה.
כדי להציל את הנישואין, לא נותרה לנו ברירה אלא לעבור לדירה שכורה בדרום תל-אביב, למרות שהשקלים בקושי הספיקו. לאט לאט עמדנו על הרגליים, לקחנו משכנתא קטנה ורכשנו דירה משלנו בשכונת נווה שרת.
בינתיים, חמותי חלתה קשות ונזקקה להשגחה מתמדת. עם כל הזיכרונות שלי מהילדות, סירבתי לשוב להיות המטפלת שלה. הצעתי לאיתן למצוא זוג שמבקש לרשת דירה תמורת טיפול בלב כבד הוא הסכים. ניסינו כמה אנשים אף אחד לא שרד איתה יותר משבועיים. שילמנו עשרות אלפי שקלים למטפלות, כולן ברחו וטענו שאי אפשר להביא שלום בית למישהי כזאת. בסוף, זוג שרד חודשיים. חתמנו חוזה בתמורה לדירה, הם ידאגו להשגיח עליה וגם שנבדוק מה שלומה.
אני חושבת שמעולם לא הייתי הבעיה בינה לבין בני הבית. הרי אף אחד לא חיכה בתור לדירה שלה.
