כבר למעלה מעשר שנים לא דיברתי עם ההורים שלי, וגם לא עם אחותי הבכורה. מזמן כבר הבנתי שהייתי הבת הלא אהובה במשפחה שלנו. אצלם, הכל תמיד נסב סביב עקרון של “הכל בשביל אחת, וכלום בשביל השנייה”. יעל, הדמות הראשית בסיפור הזה, הייתה בת שבע עשרה כשהאחות הגדולה שלה, תמר, נכנסה להיריון והתחתנה. ההורים שלנו, שבאותו זמן היו עדיין צעירים ומבוססים כלכלית, החליטו לתת לתמר דירת שני חדרים במתנה. הם אפילו דאגו לשפץ אותה ולקנות לה ריהוט חדש.
התחושה של קיפוח ליוותה את יעל, עד שהעזה לשאול בקול רועד: “גם לי מותר לקבל דירה פעם?” ההורים שלה דחו אותה בלי היסוס: “את עוד סטודנטית. נדבר על זה כשתרצי להקים משפחה.” כמה שנים חלפו, יעל כבר הייתה בת עשרים ושתיים וסיימה את הלימודים באוניברסיטת תל אביב. אמנם לא תכננה להתחתן בקרוב, אבל רצתה להתחיל לחיות חיים עצמאיים, בלי להיות תלויה בהורים. כששאלה אותם שוב בעניין, התברר שמשפחתם כבר עברה משבר כלכליהעסק שהיה להם לא הלך כמו שפעם. “כשתהיי לבד, הדירה הזו תעבור אלייך,” הרגיעו אותה. “זו דירה אפילו יותר גדולה משל אחותךשלושה חדרים, ושווה הרבה יותר. בינתיים, נמשיך לגור כולנו יחד, שתוכלי לעזור לנו בגיל הזיקנה.”
יעל שקלה את דבריהם, מהמה לעצמה: “איך אפשר בכלל להבטיח את זה? הרי גם תמר זכאית לדירה הזאת כיורשת.” כדי לקבל תשובות, פנתה אליהם: “אתם רוצים שאעביר את הדירה על שמי כבר עכשיו? אתם חושבים שאחותי תדרוש חצי משלי? הרי כבר יש לה דירה, למה שתרצה עוד אחת?” למרות שידעה את האמתשתמר לעולם לא תסתפק במה שיש להיעל הצליחה לראות תמיד איך הוריה סוגדים לאחותה הגדולה. בזמנו, כשבעלה של תמר נקלע לקשיים כלכליים, ההורים לא היססו וסייעו להם כספית, גם כשלא היה להם הרבה מה לתת. אך יעל מעולם לא זכתה לעזרה דומה.
עשור חלף, והיא עדיין רחוקה מהמשפחה שלה. הוריה נעלבו עמוקות כשהציעה להמסד את ההבטחות ביניהםהם סירבו בתוקף. אחרי שהבינה שאין לה מה לצפות, החליטה יעל לשכור דירה משלה בתל אביב ולחיות לבד. לאורך כל השנים האלו, לא ניסו הוריה ליצור איתה קשר מחדש, והיום היא נשענת רק על עצמה.
