טוב, הוא היה מכוער ולא נחוץ, אז זרקתי אותו. ליבה של אמא כמעט נעצר. אבא יצא החוצה, לחפש את הילד.

פעם אחת, קשישה בשם גילה מחליטה לעשות מעשה טוב. היא אוספת את כל החפצים שכבר לא נחוצים לה, אלו שמצטברים בדירה בבת ים, ומעיקים עליה. בין הדברים יש חולצות יפות, שמלות, כובעים, חצאיותכל מה שתפס אצלה מקום סתם. גילה מהרהרת לעצמה: עדיף שאתן את זה, אולי יועיל למי שצריך, אולי פליטים או אנשים חסרי בית יקחו. היא אורזת הכול בתיק ומניחה אותו בפינה; מחליטה שמחר תיקח את התיק לבית הכנסת, ועולה לישון.
בלילה היא חולמת חלום מוזר במיוחד. גילה חשה איך נשמתה פורשת מהגוף ולמעלה רואה את הדירה שלה מוארת, הכל מובן וצלול, היא מרגישה שמחה וחופשיה. היא רואה את עצמה עומדת במרכז הבית עם התיק הארוז בידהמתכננת לקחת אותו לבית הכנסת. מולה מופיעה פתאום ילדה קטנה, בעלת עיניים בהירות במיוחד.
מה יש לך בתיק? שואלת הילדה.
גילה מחייכת ועונה:
אספתי כמה דברים שאני כבר לא צריכה. הם רק תופסים אצלי מקום, אני רוצה לתת אותם למי שבאמת חסר מזל. מחר אעביר לבית הכנסת.
את כל כך טובה, גברת. אבל התיק עצמו, הוא קצת מלוכלך, לא? אולי תכבסי אותו לפני שתעבירי אותו הלאה
בסדר, אתקן, מבטיחה.
רק אל תשכחיהילדה מחייכת ונעלמת.
בבוקר, גילה מתעוררת בבהלה. היא מנסה לזכור מה בדיוק חלמה, אולי זו הייתה שליחה או מלאך? סוקרת את התיק, מתחילה להוציא את כל התכולה כדי להתחיל בכביסה, כמו שביקשה אותה ילדה.
זה נשמע לא סביר, ואולי יגידו גילה תמהונית ומאמינה יותר מדי לחלומות, אבל אני לא חושבת כך. האמת היא שגם אני בהתחלה הזלזלתי בחלום כזה, עד שקרה הדבר הבא.
בדירה אחרת בבניין, נולד בן למשפחת כץ. זהו ילד שני, לא בכור, ויש שמחה גדולה ההורים מזמינים שכנים ובני משפחה לחגוג. באים המון אנשים, מברכים, מגישים מתנות. אך לא מחבקים את הרך, לא משבחים את מראהו, כי בני הזוג כץ קצת חוששים מעין הרע. מבקשים מכולם לא להחמיא, שלא יקרה דבר רע. אז האורחים מקבלים את דברי ההורים, ומתחילים לדבר בצורה הפוכה:
תראו איזה ילד לא יפה יצא להם, חס ושלום, ממש לא נעים להסתכל
כל אורח בתורו פוטר את הדיבור על הילד, חלק אפילו עושים תנועת ביטול ביד. ההורים מרגישים הקלהכך לא יפגע מישהו בעין הרע.
הבן הבכור של הזוג שומע את כל הדיבורים. הוא עוקב אחרי היחס השלילי של המבוגרים עד שמחליט בינו לבין עצמו: אם כולם כל כך לא אוהבים את התינוק, אז אולי באמת אין לו מקום כאן?
הילד לא מהסס. הוא לוקח את אחיו בידיים הקטנות שלו, רץ אל המרפסת, מביט מסביב וזורק את התינוק למטה כמו שהיה משליך בובה.
נעתקת נשימתי כשאני שומעת זאת. הסיפור היה מסתיים באסון, לולא השגחת שמיים.
באותו זמן, גילהכן, הקשישה עם החלוםגרה ממש קומה אחת מתחת. בדיוק היא מסיימת לכבס את התיק ותולה אותו לייבוש בחבל שבחוץ, על יד החלון.
ואז, כאילו משמיים, הזאטוט צונח ומסתדר ישירות לתוך התיק שהיא תלתה.
בני הזוג כץ מבחינים לפתע בשקט מדאיג בחדר. הם ניגשים ורואים את הבכור במרפסת, אך את התינוק אינם מוצאים. שואלים את הילד מה קרה, והוא עונה בתמימות:
אבל כולם אומרים שהוא מכוער ולא צריך אותו, אז זרקתי אותו.
לב האם כמעט עוצר. האב רץ החוצה, ולתדהמתם מוצאים את בנו הקטן בשלום, עטוף בתיק של גילה.
איזה מזל! בוכים ההורים, מחבקים את התינוק.
ולמי תודה ניתנת? לגילה כמובן, אף שמעטים מזכירים את אלוהים, חוץ מהקשישה. היא ידעה שדברים כאלה אינם מתקיימים סתם הכול בזכות השליחה מהחלום.
אבל למה כולם חושבים שזה רק מזל, ואינם מודים לבורא עולם? רבות המחשבות שלי על זה, ועד היום לא מצאתי תשובה אחת. יש לאנשים הרבה הסברים ודעות. דעתי היא אחת: אין דבר כזה “מקרה” בעולם על הכול יש השגחה עליונה. ותודה על כך לאל בלבד. כי איזה נס קורה בלי שהשם מתערב?