תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך במה שעובר עליי לאחרונה, זה סיפור שלא הייתי מאמינה בעצמי שזה קורה לי.
אז ככה, גדלתי אצל סבתא שלי, כי ההורים שלי החליטו שהם רוצים לטייל בעולם ולחיות את חיי האומנות שלהם. הם היו כל הזמן שרים במקהלות בכל מיני ערים בארץ, נוסעים מהופעה להופעה, ובאמת, מאז שהייתי ילדה קטנה, בערך מגיל חמש, עברתי לגור אצל סבתא שלי בתל אביב. היא ניסתה איכשהו לארגן לעצמה את החיים ועכשיו עם ילדה קטנה, זה לא היה כזה פשוט, אז עברנו לגור אצל קרובי משפחה תקופה ארוכה.
בהתחלה אמא ואבא עוד היו מגיעים לבקר פעם-פעמיים בשנה, לפעמים שלוש, אבל עם הזמן גם זה כבר לא קרה. האמת? בסוף כבר הפסקתי לחשוב עליהם בכלל. הקשר נעלם, ואני בעצמי המשכתי הלאה. כשהייתי סטודנטית לרפואת שיניים, עוד בשנה השלישית, התחתנתי. מאז אני ובעלי פתחנו יחד מרפאת שיניים משלנו ואנחנו מסתדרים פצצה, ברוך השם.
וצריך לספר לך שבמהלך הילדות, לחיות עם סבתא זה לא קל – היא חיה רק מהפנסיה של ביטוח לאומי, מדי פעם ההורים זרקו לה כמה שקלים, אבל בגדול אנחנו חיינו בצמצום. הייתי חייבת לעבוד בלילות בבתי חולים בתור עוזרת בשביל שיהיה לי על מה לקנות אוכל ובגדים, כי סבתא ממש לא יכלה להחזיק את שנינו לבד.
ועכשיו, אחרי עשרים שנה שלא דיברנו בכלל, פתאום, בלי שום אזהרה, אבא ואמא שלי הופיעו. אין להם אפילו את המספר שלי, אז התחילו להתקשר למרפאה רק כדי להתחיל להתלונן לי כמה להם קשה, כמה החיים לא הוגנים, שאין להם שקל על הנשמה. הייתי מקשיבה להם, ובפנים קצת התעצבנתי הרי הם הרי בחרו בדרך הזו, הם השאירו אותי לגדול עם סבתא שלי, כמעט בלי שום תמיכה. נכון, פה ושם, הם שלחו אולי מאה שקל בחג, אבל רוב הזמן, חיינו אך ורק ממה שסבתא קיבלה. היא תמיד הייתה מזכירה לי, ואני גם הבנתי והערכתי כי כדי לשרוד, היינו צריכות לחשוב פעמיים לפני כל קנייה.
בקיצור, ההורים שלי הבינו שאני לא רצה לעזור להם פתאום, אז התחילו לאיים שיהלכו לבית משפט לבקש ממני דמי מזונות. זה אשכרה הרחיק אותי מהם עוד יותר. האמת שלאורך הדרך, היו לי רגעים של התלבטות אם אולי נכון לעזור להם בסוף, הם ההורים שלי אבל עכשיו, אחרי כל הזה, אני פשוט סוגרת את הדלת. מרגישה שהם לא באמת היו שם כשהייתי צריכה אותם, ומרגישה שאין לי באמת מחויבות כלפיהם. מה את חושבת, אני מגזימה? או שבאמת אני צודקת בזה שאני לא עוזרת להם עכשיו?
