צליל הטלפון מצלצל, ואני מבינה שהיחסים שלי עם כלתי עומדים להשתנות
אני גרה לבדי בדירה נעימה ומשופצת בלב תל-אביב. כבר חמש שנים עברו מאז שאיתן, בעלי, נפטר, וירשתי מדודתי דירה נוספת, שלושה חדרים, בשכונה מרוחקת יותר אמנם לא יד רבין או כיכר הבימה, אבל שקטה ומטופחת. השכרתי אותה לזוג צעיר ישראלים מקסימים, שתמיד שילמו בזמן ובאו לבדוק שהכל תקין, חייכנים ומנומסים. במשך שנתיים, לא שמתי לב לשום בעיה.
כשהבן שלי, אורי, התחתן עם כלתי מיכל, הם בחרו להתחיל חיים עצמאיים שכרו דירה ביפו והתחילו לשים כסף בצד למשכנתא. לא דחפתי אותם אלא להפך, שמחתי שיש להם את העצמאות. בליבי כבר תכננתי בקרוב אוותר על הדירה מהירושה, שאורי ומיכל יחליטו עליה בעצמם: למכור, לשפץ, לעצב מה שיבחרו.
אחרי שנה מהחתונה, נולד לי נכד יונתן, והלב שלי התמלא גאווה. זה רק חיזק בי את הרצון להעביר להם את הדירה. אבל לפני שבוע, ביום הולדתי השישים, הכל השתנה.
רציתי לחגוג בענק לעצמי, לחיים, אז שכרתי מסעדה ברחוב דיזנגוף, הזמנתי את כל החברות מהספורט, בני דודים, שכנים וכמובן את אורי, מיכל ויונתן. מיכל מעט רגישה ונסערת לפעמים אני מכירה אותה, אז נמנעתי מלדרוך לה על יבלות, שמרתי על דיפלומטיות גם כשהעירה לי פה ושם.
בערב החגיגי, אורי ומיכל הופיעו עם יונתן מסעדה גדולה ורועשת, לא באמת מקום הולם לתינוק, אז מיכל לחשה לי מראש: “נישאר שעה, זה לא בשביל יונתן,” כמובן שהסכמתי.
לקראת סיום, מיכל חיפשה את הסמארטפון שלה. הצעתי שאתקשר כדי לאתר אותו ליוויתי אותה בין הספות, הקהל הביט בנו, חלק התלחששו וחייכו. לפתע, נשמע פרץ נביחות עזות מבעד לרמקולים, משהו בין יללה לשאגה של כלב. הקהל קפא, מיכל האדימה, רצה לחלון ואספה משם את הנייד, עשתה “השתק” במהירות.
העיניים הופנו אליי ואז אליה, מבוכה השתלטה על המרחב, אחי חילץ אותנו והשמיע עוד טוסט אופטימי אבל כמו שאומרים, השקט הפנימי כבר נשבר ואין דרך חזרה.
במשך כל הערב, שמעתי לחשושים וסימני שאלה מה פתאום לכלתי יש רינגטון כזה במספר שלי? ביום שלמחרת, ביקשתי מאורי הסבר. הוא גימגם שזה סתם רינגטון, אין מה להיעלב.
ומאז, הקשר בינינו התרופף. ההתלהבות להעביר להם את הדירה דעכה, לפחות עד שהיחסים בינינו יתבהרו. בסך הכול, ציפיתי לאיזה סליחה פשוטה. אם זה מה שהם חושבים עליי אז שלא יתפלאו אם גם המתנה הגדולה תחכה לימים אחרים.
