עשרים שנה התנצלתי בפני חמותי, עד שחברה אחת שאלה אותי שאלה ופתאום זה היה ברור.
עשרים שנה.
עשרים שנה אמרתי “סליחה” אוטומטית, בלי מחשבה, כאילו זה רפלקס מול חמותי.
“איפה את? אני כבר מחכה לך חצי שעה!” הקול שלה בטלפון נשמע נעלב, כמעט דוקרן.
“סליחה, כנראה לא הייתי ברורה בשעה…” עניתי מתוך הרגל, למרות שבהודעה שלי היה כתוב בגדול: ‘נפגשות בשלוש’. עכשיו בכלל רבע לשלוש.
וככה התחיל כל שיחה בינינו בערך.
באותו יום תכננו לבחור וילונות לחדר של הבת שלי. הצעתי לשלוח לה תמונות בוואטסאפ, היא כמובן התעקשה שצריך לבחור יחד.
“אלה יפים,” הצבעתי על וילונות בהירים, בגוון שמנת.
“בג’? למי יש כוח לנקות כל הזמן? כחול כהה הרבה יותר פרקטי,” היא קטעה אותי. “אני גידלתי ילדים, אני יודעת.”
אז קנינו את הכחולים.
בדרך חזרה שתקתי, מביטה החוצה על הפקקים באיילון. הכול היה רגיל, היא הייתה מרוצה, אבל אצלי בפנים התאספה איזו מועקה בלתי מוסברת.
בערב התקשרה אליי חברה טובה.
“אז תגידי, שמת לב למשהו?” שאלה. “את מבקשת סליחה על דברים שהם בכלל לא באחריות שלך.”
המילים שלה השאירו אותי בלי אוויר.
התחלתי להיזכר.
התנצלתי שלא הגענו לארוחת שישי שלא הודיעו לנו עליה.
התנצלתי שלא ביקשתי ממנה עצה.
התנצלתי על מתנה “שלא התאימה”.
התנצלתי שהבת שלי לא נשארה ללינה.
כאילו אני אחראית בלעדית לתחושות שלה.
הכי כאב כשהוצאתי אלבום ישן, וראיתי תמונה שלי בת עשר שקטה, מסתתרת בפינה, כמעט מתנצלת על עצם הנוכחות שלי.
נזכרתי בילדות.
אמא עייפה, עצבנית, אמירות כמו “בגללך כבד עליי”. ואני ילדה שמפנימה שהיא אחראית על הרגשות של כל המבוגרים סביבה.
אותו הרגל נדבק אליי גם כמבוגרת.
רק שעכשיו זאת כבר היתה החמות, לא האמא.
שבוע אחר-כך היא התקשרה עצבנית, כי רשמנו את הבת שלנו לבלט.
בדרך כלל ישר הייתי מתחילה:
“סליחה… לא התכוונו להעליב… נחשוב…”
אבל הפעם לקחתי נשימה ואמרתי בנחת:
“אני מצטערת שנפגעת, אבל זאת הבחירה שלנו כהורים. זה לא הזנחה וזה לא אשמתי שהדעות שלנו שונות.”
ועל הקו, שקט מוחלט.
אחרי השיחה הידיים רעדו לי, אבל בלב היה משהו חדש תחושת שחרור מוזרה.
כשבעלי עדכן שאמא שלו חושבת שהייתי חצופה, עניתי בשלווה:
“לא הייתי חצופה. פשוט לא ביקשתי סליחה על משהו שלא עשיתי.”
אחר-כך היא באה לביקור. בפעם הראשונה ניסינו לדבר באמת.
“אני פשוט רוצה להרגיש שאני חשובה,” היא אמרה.
“את חשובה,” עניתי, “אבל בתור דעה, לא פקודה.”
זה לא פתר הכול. לפעמים עדיין בא לי להתנצל על שטויות.
אבל עכשיו אני קולטת ועוצרת.
אני לא אחראית על הרגשות של אחרים.
וזה היה הגילוי הכי משחרר בחיים שלי.
שאלה לקוראים:
כמה פעמים יצא לך להתנצל על משהו שלא קשור אליך רק כדי שלא יהיה ריב?
