מוניקה אפילו לא שמה לב מתי התחילה ללכת על קצות האצבעות בביתה שלה, משתדלת לעשות הכול בשקט ובזהירות כדי לא להפריע לבתה ולחתנה.

אימא, את שוב מטגנת דג? אמרה יעל, כשהציצה למטבח.
כן, אבל פתחתי את כל החלונות והפעלתי את הקולט אדים, ענתה רותי.
בחודשים האחרונים, מאז שיעל עברה לגור אצלה, היא שומעת הערות כאלה כמה פעמים ביום.
שמת יותר מדי מלח באוכל, או שהנחת את הבגדים במקום הלא נכון. או שהטלוויזיה שלך בחדר שוב רועשת מדי.
רותי לא שמה לב מתי התחילה ללכת על קצות האצבעות בתוך הבית שלה. ניסתה להיות בשקט ולא להפריע ליעל ולחתן שלה, דניאל.
בהתחלה הכול נראה בסדר…
אחרי החתונה, יעל ובעלה החליטו לשכור דירה לבד. היו מגיעים אליה לשבתות. זה היה הגיוני יש להם עבודות, הרבה עיסוקים.
יום אחד רותי לא הרגישה טוב. השכנים הזמינו לה אמבולנס. אחרי כמה דקות יעל כבר הייתה אצלה. כשהחזירו אותה מבית החולים, יעל חייכה אליה ואמרה:
אנחנו מכינים לך הפתעה. נראה לי שתאהבי. תגלי כשנחזור הביתה.
רותי נכנסה לבית וראתה את כל התיקים שלהם זרוקים בכניסה.
חשבנו והחלטנו מהיום נגור איתך. נטפל בך פה.
רותי הופתעה מההחלטה של הילדים.
בהתחלה יעל באמת דאגה לה ניקתה, בישלה, גיהצה בגדים. אבל אחרי חודשיים, התחילה לשכוח למה עברו אליה בכלל.
רותי הרגישה יותר טוב. לאט-לאט חזרה להרגלים הישנים כשהילדים בעבודה, היא מבשלת, מנקה.
יעל לא פעם ביקשה שתנוח ותשמור על עצמה, אבל רותי שכנעה אותה שאין צורך, שהיא מסתדרת.
יעל ודניאל מהר מאוד גילו את כל היתרונות בלגור אצל אימא אין שכר דירה לשלם, הבית נקי, ויש ארוחות חמות.
אימא, היום באים אלינו חברים. אולי תקפצי לפגוש את השכנה שלך לקפה? נרגיש יותר בנוח, ואת לא תהיי לבד אמרה אחת הפעמים יעל.
רותי ממש לא רצתה לצאת מהבית בערב, במיוחד כי השכנה תמיד הולכת לישון מוקדם. היה ערב נעים, אז היא הסתובבה קצת ליד הבית על המדרכה, נשמה אוויר.
הזמן עבר, החברים לא סיימו, ורותי רק רצתה לשכב במיטה ולנוח, אבל חיכתה שיתקשרו להזמין אותה חזרה.
השכן, יוסי, ירד עם הכלב שלו לעשות סיבוב, חזר, ורותי עדיין ישבה על הספסל ליד הכניסה.
סליחה, הכול בסדר? שאל יוסי.
כן, פשוט הילדים מארחים חברים ואני לא רוצה להפריע להם.
בטח את זוכרת אותי, אמר, אני גר בקומה הראשונה.
בטח, בטח.
נפגשו כמה פעמים בעבר, אבל הקשר תמיד היה רק לשלום. אשתו של יוסי נפטרה לאחרונה, והילדים שלו גרים רחוק.
בואי תעלי אליי, נשתה תה. כבר קריר פה. תתקשרי ליעל ותגידי לה שאת אצלי.
רותי חייגה ליעל, אבל היא לא ענתה. כנראה לא היה לה חשק לדבר עם אימא.
טוב, נו, נעלה… ענתה רותי.
ישבו ביחד על כוס תה ודיברו. פתאום הטלפון של רותי צלצל זאת הייתה יעל:
אימא, איפה את? החברים הלכו מזמן, אנחנו כבר נרדמים ואת עוד לא חזרת.
בקול של יעל היה שוב טון של חוסר סבלנות. רותי לא הבינה מה היא עשתה הפעם לא נכון. קמה להתארגן ולרדת הביתה, ויוסי התעקש ללוות אותה עד הדלת.
יש לי רק שתי קומות, חייכה רותי.
לא נורא, זה נותן לי הרגשה טובה, אמר יוסי.
מאז, רותי מצאה את עצמה לעיתים קרובות אצלו בבית. שותים תה, לפעמים מכינים יחד אוכל. לפעמים יוסי בכלל היה מבשל מנה מיוחדת שלו. באותו ערב שוב ישבה אצלו היה יום הולדת לדניאל, והיו אורחים בבית.
אצלך כל כך שקט ונעים, אמרה פעם רותי ליוסי.
את יכולה להישאר אצלי מתי שתרצי, הציע יוסי.
הוא הסתכל עליה במבט שהבינה שהוא מתכוון לזה.
אני אחשוב על זה, חייכה רותי.
למרות שבפנים כבר ידעה את התשובה.