מוניקה אפילו לא שמה לב, איך התחילה ללכת על קצות האצבעות בביתה שלה. היא ניסתה לעשות הכל בשקט ובזהירות, כדי לא להפריע לבתה ולחתנה.

אוי, אמא, שוב את מטגנת דג, אמרה נעמי כשהציצה למטבח.
כן, אבל פתחתי את כל החלונות והפעלתי את הקולט אדים, ענתה מיכל.
בארבעת החודשים האחרונים, מאז שנעמי עברה עם בעלה לגור אצל אמא, מיכל שמעה לא מעט הערות ביום.
הכנת אוכל מדי מלוח, או ששמת את הבגדים במקום הלא נכון. או שהטלוויזיה בחדר שלך רועשת מדי.
בלי לשים לב, מיכל התחילה ללכת על קצות האצבעות בביתה שלה. ניסתה לעשות הכול בשקט ובשקט, כדי לא להפריע לזוג הצעיר.
בהתחלה היה נדמה שהכול מסתדר
אחרי החתונה, נעמי ובעלה החליטו לגור בנפרד, שכרו דירה והיו באים לאמא בשבתות. כל אחד עם הקריירה והעיסוקים שלו, היה מובן מאליו.
יום אחד, מיכל הרגישה לא טוב. השכנים התקשרו למדא. גם נעמי התייצבה מיד. אחרי שמיכל השתחררה מהמרכז הרפואי איכילוב, אמרה לה בתה:
אנחנו מכינות לך הפתעה. נראה לי שתאהבי את זה. תגלי בבית.
כשהגיעה לדירה, חיכו לה תיקים במבואה.
דיברנו והחלטנו שמעכשיו נגור יחד איתך. נטפל בך כמו שצריך.
התנהגותם הפתיעה את מיכל.
בתחילה נעמי באמת טיפלה באמא: ניקתה, בישלה, גיהצה בגדים. אבל אחרי חודשיים ביחד, הסיבה הראשונית למעבר התפוגגה.
בריאותה של מיכל השתפרה. היא חזרה לנקות ולבשל לבד כשהילדים בעבודה.
נעמי ביקשה מאמא שתדאג קצת לעצמה, אבל מיכל הרגיעה אותה שאין מה לדאוג הכול בשליטה.
נעמי ובעלה הבינו מהר את הנוחות: לא משלמים שכר דירה, הבית תמיד מסודר, ואין צורך לבשל.
אמא, באים היום חברים. אולי תלכי לשכנה להשתות תה? נרגיש יותר בנוח, ואת לא תשתעממי הציעה הבת.
מיכל כלל לא רצתה לצאת בערב. השכנה גם הלכה לישון מוקדם. היה ערב נעים, אז ירדה להסתובב מסביב לבניין ולשאוף קצת אוויר ים. השעות עברו, החברים לא הזדרזו. התחשק לה כבר להתכרבל בפוך, אבל חיכתה לטלפון שיזמין אותה הביתה.
השכן, נדב, יצא לטייל עם הכלבה, חזר אחרי חצי שעה, ומיכל עדיין ישבה על הספסל.
סליחה, הכול בסדר? שאל.
כן, הילדים מארחים, אני לא רוצה להפריע.
בטח את זוכרת אותי, אני גר בקומת הקרקע.
בטח, ענתה.
הם נפגשו פעמים רבות, אך רק החליפו שלום. אשתו של נדב נפטרה לא מזמן. הילדים שלו גרים לבד.
בואי אלי, נשתה תה. כבר מתחיל להיות קר. תתקשרי לבת שלך, תגידי לה שאת אצלי.
מיכל התקשרה, אך נעמי לא ענתה. כנראה לא התחשק לה להתעסק עם אמא.
טוב, נלך, ענתה מיכל.
הם שתו תה ושוחחו. פתאום התקשרה נעמי:
אמא, איפה את? החברים הלכו ממזמן. אנחנו רוצים כבר לישון.
שוב נשמע בקולה רוגז נסתר. מיכל לא ידעה מה הפעם עשתה לא בסדר. התחילה להיערך חזרה הביתה. נדב ליווה אותה לדלת.
כולה שתי קומות, אמרה.
אעלה איתך, אשמח ללוות, ענה נדב.
מאותו ערב התחילו להיפגש לעיתים קרובות. שותים תה, מבשלים ביחד. לפעמים נדב ניסע מתכונים משלו. היה זה יום הולדת של החתן, והיו שוב אורחים. מיכל נסחפה שוב אל נדב.
אצלך כל כך שקט ונעים, לחשה מיכל פעם אחת.
את יכולה להישאר כאן תמיד, אמר נדב.
המבט שלו גילה שהוא מתכוון לכך.
אני אחשוב על זה, חייכה מיכל.
למרות שבליבה כבר אמרה כן מזמן.