יומן אישי, 14 ביוני
אני נשואה כבר שנים רבות. הכרתי את בעלי, שאול אביגדור, עוד כשהיינו באוניברסיטת תל אביב. מעולם לא היו לי אחרים בחרתי בו ונשארתי נאמנה רק לו. כמו דינוזאורית מהדור הישן תמיד רק עם גבר אחד, גם בעיניים.
התחתנו בשנה השלישית ללימודים; צעירים ותמימים. אני לא יודעת אם האהבה שלנו הייתה עוצמתית במיוחד, אבל כנראה שכן, כי אחרי כל השנים הללו עדיין גרנו יחד תחת אותה קורת גג. כל החברים לכיתה הסתכלו עלינו כאילו אנחנו הדוגמה לנישואין טובים, אף שלא היינו הזוג היחיד. למה דווקא אותנו העריכו ככה? כנראה כי תמיד החזקנו יחד למרות כל המשברים והאתגרים שבדרך.
בשנה הרביעית כבר הפכנו להורים. לא ויתרנו על הלימודים הרבה מרצים גילו הבנה, ואנחנו השתדלנו לא למשוך תשומת לב. בהתמדה ואומץ סיימנו את הלימודים, קיבלנו תואר וחגגנו עם ההורים. שאול תמיד עזר לי הכל עשינו יחד, גם את סידור הבית.
לא יכולתי לדמיין את עצמי עם גבר אחר. שאול היה האידיאל שלי, הנפש התאומה. השלמנו זו את זה, כמעט לא רבנו. ילדים מאושרים צריכים להיוולד לבית כזה, אז שנתיים אחר-כך החלטנו להביא ילדה לעולם נבחרה לה השם תמר.
ולמה לא, בעצם? היה לי בעל מסור, בן בריא ועצמאי הילדה פשוט השלימה לנו את התמונה. לכאורה הייתי האישה הכי מאושרת בישראל. שאול אהב אותי, תמיד תמך בי. למרות המשמרות, תמיד חזר לשחק עם הילדים, ולא אפשר לי לשכוח את עצמי.
אף סימן לא נראה לצרות, ופתאום שמתי לב משהו בו התקרר. התחיל להישאר מאוחר בעבודה, מצא על מה להתלונן, היה לחוץ וכעוס. כששאלתי מה שלומו, אמר: “העבודה שלך זה לבשל חמין, לנקות את הילדים, ולרצות את בעלך בלילה”.
בגישה כזו הלך לי החשק גם מהמטבח, גם מהחדר. חשבתי שיתעורר ויבין את המצב, אולי ישתנה, אבל המצב רק החמיר. עם הזמן התחיל לשקוע בבקבוק, להיעלם בלילות. במקום אב אוהב הגיע הביתה גבר זר, שתלטן וכועס.
יום אחד נכנס הביתה בצעקות:
“נמאס לי מהילדים ומהטרנינג שלך! מעולם לא התגאיתי בך, את לא מתאפרת, לא מתלבשת יפה! מתבייש לצאת איתך, כי את לא משקיעה בעצמך. את רק מבקשת כסף ומי בכלל שואל אותי מה אני רוצה?!”
צלצלתי לחמותי, מרים, שצידדה בו וביקשה שלא אתגרש. ארזתי את עצמי ואת הילדים, ועברנו לדירה שכורה בירושלים. חברה עזרה לי לסדר את תמר בגן, אני מצאתי עבודה נוספת. לא קל לחיות, אבל לפחות אף אחד לא מרים עלינו יד.
רק בדיון בבית המשפט התברר לי שבעלי סובל מבעיה נפשית. הוריו הסתירו את זה במכוון. עודדו את הנישואים, כי הייתי הבחירה הנכונה עבור הבן הבעייתי שלהם שקטה, וותרנית. חמותי שלחה אותו בזמנו לטיפול בגרמניה, אך זה לא עזר, ורק תרופות אפשרו לו להתנהל כמו שאר האנשים. עצוב לי עליו, אבל אני לא מסוגלת יותר לגור עם אדם לא יציב. העיקר שזה לא עבר לילדים, בעזרת השם.
