אני חיה בעולם שבו הזמן מתפתל כמו מסטיק, ונשואה כבר שנים רבות. הכרתי את בעלי אי שם בין הכיסאות האפורים של האוניברסיטה העברית בירושלים, ומעולם לא חשבתי להסתכל לשום כיוון אחר. הייתי מין דינוזאור כזה שמאמין בנאמנות טוטאלית אחת שנשארת רק עם גבר אחד ומעולם לא מפלרטטת עם אף אחד אחר.
נישאנו בשנה השלישית ללימודינו. אז עוד היינו צעירים וירוקים אולי האהבה לא בערה כמו להבה, אבל היא הספיקה לנו כדי לחיות יחד תחת קורת גג אחת, הרבה שנים. כל הכיתה שלנו קבעה אותנו כזוג לדוגמה, למרות שלא היינו הזוג היחיד שם. למה דווקא אנחנו? אולי בגלל שצעדנו יחד, גם מול רוחות רעות וקשיים.
בשנה הרביעית הגיחה לעולם הבן הראשון שלנו. לא ויתרנו על הלימודים; מרצים תמכו בנו וגם לא לקחנו זכויות מיוחדות. בכוח רצון וגאווה עברנו את מבחני המוסד וקיבלנו את התארים. בעלי תמיד היה שם בשבילי; כלים, בישול, השכבת הילדים היינו צוות.
לא העליתי על דעתי בן זוג אחר. הוא היה בשבילי אידאל, חצי נשמתי. השלמנו זה את זו, כמעט בלי מריבות. על רקע הרמוניה כזאת חייבים להיוולד ילדים טובים ומאושרים, ולכן כעבור שנתיים הוספנו בת למשפחה.
ולמה לא בעצם? בעל אוהב, בן בריא ועצמאי ילדה הייתה הפאזל המושלם בתמונה.
על פניו, הייתי אמורה להיות האישה הכי מאושרת בישראל. בעלי אהב אותי, תמיד עזר בבית. גם שעבד משמרות, חזר הביתה לשחק עם הילדים, ואני זכיתי לזמן לעצמי. הכל זרם בשגרה, עד שפתאום הבחנתי שגלשתה בינינו קרירות.
הוא התחיל להישאר עד מאוחר בעבודה, הפך לעצבני, ומצא על מה לרדת עליי כל הזמן. פעם אחת, כששאלתי “מה שלומך?”, הוא אמר בקור: “את תמשיכי לבשל חמין, לנגב נזלת לילדים, ובלילה לדאוג שאני אהיה מרוצה.”
פתאום איבדתי רצון להתקרב אליו, אפילו בדרך למטבח. קיוויתי שהוא יבין שההתנהגות שלו לא במקום וישתנה, אבל הכל רק התדרדר. לאט לאט החל לטבוע בכוס טיפה אחר כוס טיפה, ונעלם בלילות. במקום אבא אוהב חזר הביתה מישהו אחר, צעקן ואכזר.
פעם אחת חזר בלילה ואיים:
נמאס לי מהצרחות של הילדים ומהטרנינגים הישנים שלך. אף פעם לא הייתי גאה בך, את אפילו לא מתאמצת להיראות טוב בשבילי. אני מתבייש לצאת איתך החוצה! את רק רוצה שקלים, אבל מי שואל מה אני רוצה?!
ניסיתי לפנות לחמותי, אבל היא עמדה לצידו וביקשה לא לפרק את המשפחה. ארזתי תיק, לקחתי את הילדים, ועברנו לדירה שכורה בפאתי תל אביב. חברה עזרה לי לסדר את הבת בגן ילדים, ואני מצאתי עבודה נוספת. קשה, אבל שורדים לפחות אף אחד כבר לא מרביץ לנו.
רק במשפט בבית הדין גיליתי שבעלי סובל ממחלה נפשית. מסתבר שהוריו הסתירו זאת מראש התאימו אותנו בכוונה, “ילדה טובה” שתסתדר עם הבן המורכב שלהם. חמותי אפילו ניסתה טיפול בגרמניה, לשווא. רק הכדורים הפכו אותו לתפקודי. הלב שלי איתו, ובכל זאת אני לא רוצה לכלוא אותי ואת ילדיי בבית עם מציאות כזו. רק שלא יעבור הדבר הלאה לדור הבא.
