אתמול עזבתי את העבודה, כדי לנסות להציל את הנישואין שלי. והיום, אני לא בטוח אם לא איבדתי את שניהם.
כמעט שמונה שנים עבדתי באותה חברה, הצטרפתי אליה זמן קצר אחרי שהתחתנתי. הרבה זמן המקום הזה סימל עבורי ביטחון משכורת קבועה, סדר יום ברור, תוכניות לעתיד. אשתי תמיד ידעה עד כמה העבודה הזו משמעותית בשבילי. אפילו דיברנו לרכוש דירה מכספי החיסכון שצברתי שם. לא העליתי על דעתי שדווקא שם אעשה את הטעות שהביאה אותנו לכאן.
האישה שבגללה טעיתי הופיעה בסביבה לפני כחצי שנה. בהתחלה לא היה בכך שום דבר יוצא דופן. היא קיבלה שולחן קרוב, שאלה אותי שאלות על התפקיד, חיפשה עזרה כי הייתה חדשה. בהדרגה התחלנו לאכול יחד ארוחת צהריים בהתחלה עם עוד עמיתים, ואחר כך רק שנינו. היא שיתפה אותי בקשיים עם בן זוגה, בריבים, בחוסר הביטחון. הקשבתי לה. יותר ויותר. התחלתי למחוק הודעות “ליתר ביטחון”, לשים את הנייד על שקט כשאני מגיע הביתה, לספר שהפגישות התארכו.
הבגידה התרחשה באחד מהימים, במקרה גמור, אחרי שנשארנו מאוחר במשרד. זה לא היה מתוכנן ולא היה רומנטי, אבל זה היה מודע. ידעתי שזה הרסני. באותו ערב נכנסתי הביתה ונישקתי את אשתי כמו כל יום אחר. זה מה שהכי כואב לי עכשיו.
אשתי גילתה על כך כמה שבועות לאחר מכן. היינו יחד בחדר שינה, כשהיא לקחה את הטלפון שלי כדי לחפש מספר ומצאה הודעות שלא התאימו למצב. היא שאלה אותי ישירות. לא הצלחתי למצוא מילים. היא שתקה כמה דקות, ואז ביקשה לדעת הכול בפרטים. סיפרתי לה. לא ישנו יחד באותו לילה.
בימים שאחרי זה, האווירה בבית הייתה מתוחה. היא שאלה שאלות חודרות איפה, מתי, כמה פעמים, ואם יש בינינו קשר עד היום. עניתי על הכול. יום אחד היא אמרה לי משהו שלא אשכח:
“אני לא יודעת אם אוכל לסלוח, אבל אני יודעת שאני לא יכולה להמשיך לחיות כל עוד אתה רואה אותה כל יום.”
ואז עלה נושא העבודה.
האולטימטום היה ברור. היא אמרה שאינה לוחצת עליי, אבל זקוקה להרגיש בטוחה. כל עוד אני נכנס לאותו משרד היא אינה מסוגלת להחלים. נתנה לי בחירה: או שאעזוב, או שאלמד לחיות בלעדיה. היא לא צעקה ולא בכתה זה היה יותר כואב ככה.
בלילות לא הצלחתי לישון, חשבתי על הוצאות, חסכונות, הלוואות, תשלומים קבועים. ידעתי שאם אעזוב אשאר מיידית ללא הכנסה. וידעתי שאם לא אעשה זאת, הנישואין שלנו כנראה תסתיימו. אתמול דיברתי עם המנהל, הגשתי מכתב התפטרות ועזבתי את החברה עם תחושת מוזרה הקלה ופחד בו זמנית.
כשחזרתי, סיפרתי לאשתי. חשבתי שזה יירגע אותה. היא אמרה שהיא מעריכה את הצעד, אבל זה לא אומר שהכול הסתדר. שהיא עדיין לא יודעת אם תוכל אי פעם לסמוך עליי שוב. שהיא צריכה זמן. היא לא הבטיחה כלום.
היום אני בלי עבודה ובלי נישואין מתפקדים.
אני לא יודע אם איבדתי רק את מקום העבודה שלי…
או שגם את אשתי.
