אני נשואה כבר שנים רבות. הכרתי את בעלי עוד באוניברסיטה. לא הכרתי אף אחד אחר, בחרתי בו ונשארתי איתו. הייתי אחת מאותן “דינוזאוריות” שנאמנה רק לגבר אחד, ולא הסתכלתי על אף אחד אחר.
התחתַנו בשנה השלישית ללימודים, צעירים וירוקים. לא יודעת אם זו באמת הייתה אהבה עוצמתית, אבל כנראה שכן כי חלקנו קורת גג במשך כל כך הרבה שנים. כל החברים ללימודים הציבו אותנו כדוגמה, למרות שלא היינו הזוג היחיד בכיתה. למה? אולי כי תמיד היינו יחד, אפילו כשעברנו קשיים ואתגרים.
בשנה הרביעית כבר הפכנו להורים. לא ויתרנו על הלימודים; רוב המרצים קיבלו את מצבנו, ואנחנו לא התחכמנו יותר מדי. בעבודה קשה ובנחישות סיימנו את הלימודים, קיבלנו תארים וחגגנו. בעלי תמיד עזר לי, התחלקנו בכל מטלה בבית.
לא הצלחתי לדמיין מישהו אחר בתור בן-זוגי. בשבילי הוא האידיאל, חלק מהנשמה שלי. השלמנו זה את זו, כמעט לא רבנו. בתוך השלווה הזו החלטנו, אחרי שנתיים, להביא לעולם בת.
ולמה לא בעצם? יש לי בעל תומך, בן בריא ועצמאי… בת רק תוסיף שלמות לתמונה.
היה נדמה שאני האישה המאושרת ביותר בעולם. בעלי אהב אותי ותמיד עזר בבית. למרות המשמרות שלו, תמיד היה חוזר לשחק עם הילדים, ואני יכולתי להקדיש זמן לעצמי. שום דבר לא רמז על המשבר שהיה בפתח, אבל פתאום שמתי לב שבעלי מתרחק ממני.
הוא התחיל להישאר בעבודה עד מאוחר, להתעצבן על כל דבר קטן. הפך קצר רוח ועצבני. פעם אחת, כששאלתי “מה שלומך?”, ענה: “התפקיד שלך זה לבשל חמין, לנגב לילדים את האף ובלילה לעשות לי טובה”.
עם יחס כזה נעלמה לי כל החשק למיטה, וגם לתנור. חשבתי שאולי הוא יתעשת, יבין שהוא פוגע בי, אבל המצב רק החמיר. לאט לאט התחיל לשתות אלכוהול בלילות ונעדר מהבית. במקום אבא אוהב, חזר אלינו גבר קשוח וכועס.
יום אחד הוא נכנס הביתה וצרח:
נמאס לי מהילדים הצורחים ומהטרנינגים שלך! אף פעם לא הייתי גאה בך, את לא מתאפרת ולא מתלבשת בשבילי, לא רוצה להיראות אתך בכלל! כל מה שמעניין אותך זה כסף, אף אחד לא שואל מה אני רוצה!
התקשרתי לחמותי, אבל היא רק הגנה עליו וביקשה שלא אתגרש. ארזתי את הדברים שלי, עברתי עם הילדים לדירה שכורה. חברה עזרה לי למצוא גן לבת, ואני מצאתי עבודה נוספת. קשה לפרנס ככה, אבל מסתדרים לפחות אף אחד לא ירים עלינו יד יותר!
רק בבית המשפט התברר שבעלי חולה נפש. ההורים שלו הסתירו ממני דברים; הם יזמו את השידוך שלנו כי הייתי “מתאימה” לבן הבעייתי שלהם, שקטה ומסתגלת. חמותי לקחה אותו לטיפול בגרמניה, אבל זה לא עזר. הוא היה על תרופות כדי לתפקד. אני מרחמת עליו, אבל לא מסוגלת לחיות עם גבר אבוד ומסוכן תחת קורת גג אחת. העיקר שהמחלה הזאת לא תעבור לילדים שלי.
