עם בוא האביב עלו להוריי מחשבות למכור את הצימר שלהם בצפון. שניהם כבר לא צעירים והגינה דרשה יותר מדי עבודה. אני, בתם בכורתם, הייתי עסוקה כל כך בין עבודה לילדים, לא נשאר לי זמן לבוא ולעדור אדמה. ההורים חשבו על זה הרבה, לבסוף קיבלו החלטה.
אני נשמתי לרווחה: אפסיק להרגיש אשמה שלא עוזרת. מי בכלל מספיק להגיע לצפון, רק כדי לעקור עשבים? אמרתי להם כבר מיליון פעמים: תמכרו, תקנו משהו קטן וקרוב לבית. כל שאני רוצה זה מקום שקט, לקרוא ספר על הדשא, לעשות על האש, אולי לקפוץ לבריכה. מבחינתי, לא צריך לגידול חמוצים בייתיים כל חורף.
סופי השבוע שלי ושל בעלי תמיד חלפו בטיל; היה לנו זמן בקושי לכבס כביסה. בעלי עובד בתחום כזה שתמיד יכולים לקרוא לו גם בשישי בערב. ידעתי ממזמן שהצימר הביא יותר עבודה ממנוחה; כל שבת שהיינו שם, היינו צריכים יום חופש להתאוששות.
בקיצור, שמחתי ממש מהמהלך. הצימר נמכר, וחיינו קיבלו שקט חדש. אחרי כמה שנים, התחלתי לקוותאולי בכל זאת חסר לי פינה ירוקה? פעם, כשעולה רצון פשוט לנשום אוויר נקי. ואז בעלי קפץ ברעיון: בואי נקנה משהו קטן, קרוב, בשביל הכיף.
העבודה התייצבה יותר, יש אוויר בסוף שבוע! קבענולא שותלים ירקות, רק עץ או שניים, איזה שיח פטל לילדים. לא עולם אדמה, רק חיים רגועים. אמרנו להורים שבאמת צימר רק בשביל לצלות קבב, לא לחרוש בגינה. הם פרגנו בגדול. רק נשאר לנו למצוא פינה נכונה.
עברנו עשרות מודעות ביד 2. עד שגילינו נכס שווה בשפלה: בית עץ חמוד, כמה שתילים, נוף גלילי בתוך המרכז. המוכרסבא אחד, שאלמן כבר כמה שנים, מודה שדי מאס בעבודות גינה, ומעדיף למכור.
הכל נרשם אצל עורך דין. אני הייתי בעננים: חלום! הבקתה במצב מדהים, אפשר אפילו לגור. אמרנו שנשפץ קצת בקיץ. יצאנו לחל”ת בחגים והקדשנו את כל הזמן לצימר.
השבוע הראשון עבר בשקט מפתיע. פתאום, סבא המוכר התחיל לצוץ אצלנו בפינה. הודיע מראש שהוא בא לאסוף עוד כמה דברים, זרמנו. מהר מאוד התחיל להעיר. למה זרקתם את שיח המרוה? הוא היה יבש מת! ואיפה הקלמנטינה שהוא ואשתו שתלו? גם זה לא שרד. ומה עם העובדה שבמקום תותים שמנו ערימת אבנים? הסברנו שזו גבעת סלעים דקורטיבית, אבל הוא לא השתכנע.
סבא סייר בכל המתחם ואם יש משהו להתלונן עליו, לא פספס. בסוף, בעלי התעצבן: יאללה, קנינו פה, שילמנו בש”ח טובים וזו כבר הבעלות שלנולא מוזיאון למורשת אשתך! אם היה רשום בחוזה שתישאר פה כל היום, לא היינו קונים…
סבא הלך, אבל חזר למחרתעם שיח מרוה חדש, לשתול איפה שרוצה. בעלי, עם פה חד, שאל מה בדיוק מתרחש פה, הציע להחזיר לו את כל הכסףשיקנה חזרה את הצימר, ויחזור לגור עם השיחים. סבא לא הסכים, אבל שתל את הצמח החדש בכל זאת. אחרי מספר שעות גם השכנה עברה, הופתעה מאוד שסבא פה ומיד הוא התחיל להתלונן גם לה. השכנה אמרה בפה מלא שיש לנו זכות מלאה להחליט מה לעשות עם הגינה, אבל אותו אי אפשר לשכנע.
מאוחר יותר היא סיפרה שסבא רב עם כל השכונה מאז שאשתו הלכה לעולמה. התנהגותו אקסצנטרית, ולדבריה “הוא לא ירפה, ימשיך לנדנד”. ניסתה להזהיר אותנו, אבל כבר נכנסו לעניינים. הציעה שנפנה לוועד השכונה.
בינתיים, סבא שתל שיח נוסף, עשה סיבוב, לקח עוד כמה פריטים ונעלם.
בוקר אחד, בעלי שהיה מהנדס בניין, סיפר בקפה למשרד על הרכישה. כולם מיד קפצו: קיבלת קרקע עם נדוניה! ואז באו לעזורהתחלנו להקים גדר תהילה מסביב למתחם. סבא נעלם פתאום לשבוע, וכשחזרראה שכבר אין לו כניסה חופשית.
התעצבן, ניסה לעבור מעל, ואז פנה בעצבים לוועד. בוועד כבר הכירו את הסיפור וידעו שהוא לא נותן לנו מנוחה. לא ברור מה אמרו לו שם, אבל מאז הוא בא רק פעמיים, לסיים לאסוף את החפצים ומאז נעלם כליל.
