הבת שלי בחרה להתחיל חיים עצמאיים ולעבור לגור עם החבר שלה, ופתאום שבועיים אחר כך אני פוגשת את אלה עם מזוודות ליד הכניסה לבניין שלנו

בלילה מוזר אחד, חזרתי הביתה עם תחושת ריחוף, והכול נראה קצת עקום מהרגיל. להפתעתי, בתי צופיה ארזה את החפצים שלה: בגדים, קרמים, מכשירים חשמליים, אפילו את המיקסר הישן. כל האריזה נערמה בערימות לא מסודרות, כמו פרחים אחרי סופה. שאלתי אותה בקול מהול בתימהון:
לאן את בכלל טסה, צופיה?
צופיה, שברגע ההוא בת שמונה עשרה, פתאום נשמעה לי כמו סבתא עם זקנה משלה, ואפילו גבהה בחצי סנטימטר. צעקתי בתדהמה, אבל היא רק חייכה:
אמא, אני עוברת לגור עם שאול.
מה זאת אומרת עוברת? בכלל, מי זה שאול הזה? את רוצה להכיר לנו אותו? ועל חשבון מי תגורו? יש לו משפחה בכלל? לדעתי את ממהרת מדי, שחררתי את המילים כמו חוט ברזל מפותל.
אמא, די, איזה עולם ישן, תראי איזה שנה אנחנו! אני כבר אישה בוגרת, עם חיים משלי. צופיה טפחה על כתפה בהתרסה.
לא עניתי. הרגשתי שכוחי נגד הזרם שלה קטן כמו ענף בגלי ים התיכון. צפיתי בה אורזת בשקט את החפצים שלום למיקסר שמעולם לא השתמשתי בו, שלום למדף הסגול שעליו הדביקה פראית סוכריות גומי. היא סיימה, ירדה במדרגות, ודרך התריס חלפתי מבט במי שאיתו בחור גמלוני שהרים תיקים כאילו הם בלונים. החלטתי בליבי: רצית להיות בוגרת? תתמודדי עם החלום המוזר שלך.
למחרת, שיניתי את המנעולים. אין לדעת מה תביא איתה מהעולם החדש של שאול. אולי צנצנות טחינה, אולי רעיונות הזויים.
עברו כמה ימים. השקט נמתח בחדרים. צופיה לא התקשרה. לא חשבתי שהיא תסתגל כל כך מהר. ואז, כמו קנגורו שמקפץ לתוך חלום, מצלצל הטלפון:
אמא, אפשר שתשלמי לי על הלימודים במכללה? שאלה בקור של ממתק בגלידריה בדרום תל אביב.
משהו התהפך לי בלב. היא מתקשרת לא כדי לבדוק מה שלומי, אלא רק כספית.
לא, עניתי. את בוגרת, אני לא מתערבת בהחלטות שלך.
מעולה. תודה אמא! ירקה לתוך השפופרת וכיבתה מיד.
החלטתי להפוך את החדר שלה למשרד לבית הנחתי שולחן חדש עם כיסאות לבנים, השארתי את המיטה למקרה שתחזור פתאום, כמו ינשוף שמפציע בלילה.
שבועיים חלפו בעיגולים רכים, יום אחד חזרתי הביתה, ושם, בכניסה, ישבה צופיה עם שקים ושקיות, עיניה אדומות.
ילדה שלי, למה לא הודעת שאת מגיעה?
התביישתי. ענתה בדמעה דקיקה. את לא שמחה לראות אותי?
ברור שכן, מה השאלה בכלל. בואי, תיכנסי.
נכנסנו הביתה. צופיה פיזרה את החפצים, בדקה מה חסר באוסף פתאום שאלה על מכונת הקפה. מתברר שנשארה אצל אמא של שאול, שהעדיפה לקבל תשלום בצורת קפה וטוסטים על פני שטרות של שקל חדש. לשאול, כך התברר, יש שלושים שנה, כמעט פי שתיים ממנה.
וכשהבנתי שהיא ניסתה לבקש ממנו תשלום ללימודיה, והוא התנער, עמדתי מול המראה: איזו מציאות משונה. מעניין מה עבר לשאול בראש ברגע שהכניס את ביתי חסרת העבודה אל בין מדפי החומוס של הוריו.
לעולם לא אדע כי החלום ממשיך, עננים נעים והגלים שותקים.