עם בוא האביב, עלה להורים שלי הרעיון לשים את הצימר למכירה. הם כבר לא צעירים, והבריאות שלהם לא בדיוק בעננים כדי לטפל בגינת תבלינים. הבת הבכורה כבר גידלה ילדים, עבדה, ולמי בכלל יש זמן לעזור. בשלב מסוים, הפנסיונרים חשבו, התלבטו ובסוף השתכנעו.
הבת הבחורה, שמה אילנית, סוף סוף נשמה לרווחה: אף אחד כבר לא יכעס שהיא לא עוזרת עם העגבניות והחצילים. גם ככה היה צריך לנסוע חצי מדינה רק כדי לקטוף תות. אילנית חפרה להורים שלה לא פעם שכדאי למכור. במקום זה, הבטיחה שתקנה חלקה קרובה יותר לבית, משהו בשביל כל המשפחה. לא בא לה לבזבז חופשים על כפות הידיים עם עשבים שוטים; הייתה מעדיפה אזור מנגל נחמד, כורסה וספר טוב ביד. בשביל ההורים, הצימר היה יותר מקור לקומפוטים מאשר למנוחה.
סופי השבוע של אילנית ובעלה עפו בלי לשים לב מי בכלל מספיק לנקות את הבית? בעלה עבד בעבודה שכל רגע חירום עלול לקרות אפילו בשבת! אילנית ידעה שתכלס, הצימר עושה יותר כאבי ראש מאשר מרפא אותם. אחרי סוף שבוע ב”גן עדן”, היה צריך עוד חופשה כדי להתאושש מהחופשה.
אז אילנית דווקא שמחה על ההחלטה. מכרו את הצימר, וחיו בשקט כמה שנים. עד ש… יום אחד התחיל לשעמם לה! היא עדיין פינטזה על חלקת אדמה שבה אפשר יהיה רק להתרווח עם כוס יין. בעלה הציע – רוצים? קונים אחד חדש.
בדיוק אז הלוז שלו התייצב, וסוף סוף היה אפשר לעשות “שבתון” באוויר הצח, עם הילדים. הוחלט שמטע לא צריך רק כמה עצים ושיחי פטל לקצת ויטמינים לילדים. כבר מההתחלה ברור: אין עישובים, אין שתילות רק מנגל וחיוכים. כל המשפחה הסכימה, נותר להחליט איפה.
התגלגלנו דרך עשרות אופציות, ובסוף נמצאה המציאה הגדולה: בית קטן וחמוד, עם מה שצריך מסביב. המוכר היה סב מבוגר, אשתו כבר איננה והוא לא בדיוק חובב גינה יותר. לכן החליט למכור.
העסקה נסגרה, ואילנית בשמיים חלום שהתגשם! בית מסודר, בלי שיפוצים, בקיץ יתחילו קצת שדרוגים. חופש ראשון נוסעים ומקדישים את כל הימים לצימר החדש.
השבוע הראשון עבר בשקט מוחלט. ואז הסבא שמכר לנו התחיל לצוץ לביקורים. אמר שצריך לאסוף כמה חפצים, ברור שכולם הסכימו. אבל מהר הוא גם התחיל להתלונן. בהתחלה היה צריך להסביר למה נעלם השיח ליד הגדר יבש מזמן. אחר כך הסבירו שוב למה הורידו את האשכולית אף אחד לא אוהב.
הסבא טען שבכלל לא סיכמו איתו ככה! הוא ואשתו שתלו את אותם שיחים בידיים וכל גינה צריכה אשכולית. ואז ראה שבמקום תותים יש לנו עכשיו סלעים. (אלפיני סטייל, מה לעשות מישהו אוהב אסתטיקה.)
הסבא חקר את כל החצר ומצא מה להגיד על כל דבר. בסוף בעלה של אילנית התעצבן ואמר: “שילמנו, הכל רשום בטאבו, עכשיו זה שלנו ואנחנו נחליט מה עושים עם הבוסתן”.
הסבא התבאס קשות, אבל מה לעשות אין סעיף של ביקורי בעלים קודמים. אחרת לא היינו קונים. הוא הלך, למחרת חזר והפעם הגיע עם שיח ביד, מוכן לשתול במקום האשכולית.
בעלה של אילנית עצר אותו: “מה הולך פה? רוצה להחזיר את הכסף ושתישאר? מושלם, רק תגיד”. הסבא עשה פרצוף, לא רוצה והלך לשתול את הוילברי. בדיוק אז עברה שכנה (ברוריה), הופתעה לראות את הסב מתרוצץ, והוא מיד התחיל לקטר לה על הדיירים החדשים. השכנה ישר אמרה אילנית ובעלה רשאים לעשות כרצונם, אבל להביא את זה לסבא? בלתי אפשרי במציאות.
אחר-כך סיפרה ברוריה שלהסבא יש מריבה עם כל הרחוב, ומאז שאיבד את אשתו מתנהג מוזר. אין מה לסמוך על חיים שקטים, הוא בטוח ימשיך להגיע. רצתה להזהיר פספסה את ההזדמנות. הציעה ללכת לוועד הבית, שידברו איתו.
בזמן שהוא שוטח טענות, הספיק לשתול עוד שיח ולעוף. יום למחרת שוב הגיע לאסוף חפצים, עשה איזו עבודה, והלך בשקט.
בבוקר, בעלה של אילנית הלך לעבוד הוא עובד בחברת בנייה, ויש לו אנרגיות טובות. סיפר בקפיטריה את כל הסיפור. החברים ישר זרקו “קיבלת מגרש עם שידוך!” רק בלי לחשוב, אספו את הכלים והתחילו להרים גדר מסביב. הסבא נעלם לכמה ימים, חזר ומצא שער סגור. גידף, ניסה לעבור, ואז הלך לוועד הבית שכבר הכירו את הסרט של הסבא. לא ברור מה אמרו לו, אבל מאז בא רק פעם אחת לקחת את שאר החפצים.
ומאז, סוף סוף, יש קצת שקט בשכונה חוץ משיחי הוילברי בין הסלעים, מזכרת מסבא, ותיקוות שמישהו פעם ימצא מתכון ראוי לריבה מהם.
