בעלי אמיר ואני חיינו יחד למעלה מעשרים שנה, וכל השנים האלה עברו עלינו בשקט ובשלווה. הייתה לנו דירה קטנה בפתח תקווה ובכל שבת היינו נוסעים לצימר שלנו בגליל. אמיר היה תמיד האחראי על הניקיונות בבית, ואני על הסירים במטבח. האמנתי שכך נחיה עד שנזקין מאוד. ופתאום יום אחד, אמיר הפתיע אותי:
עדנה, אני מצטער. אני עוזב אותך. הכרתי מישהי אחרת, ואני מאוהב בה מאוד!
למרות שבגיל 38 כבר אי אפשר להפתיע אותי באמת. קלטתי שאמיר מתרחק ממני, הרגשתי שיש מישהי נוספת. ניסיתי לא לעשות מזה טרגדיה אמרתי לעצמי שהוא בטח לא יעזוב אותי לעולם. מכרים “טובים” דאגו לשלוח לי גם תמונות של אמיר עם אותה אישה אחרת. בכל זאת שתקתי. ואז בבת אחת אמיר מודיע שהוא עוזב. בשבילי זו הייתה מכה בפתאומיותה.
הדבר הטוב היחיד היה שבאותו זמן הבת שלנו, נועה, הייתה באילת עם חברות. כדי להקל על כאבי הכרתי בעובדה וסיפרתי לחברותי שבעלי עזב אותי.
התכנסנו כולנו ל”ישיבת נשים”. אחת מהן הציעה שאוריד במשקל ואחפש גבר אחר. אחרת אמרה מיד “סעי לאמא שלך, תחזירי את הבעל!” וחברה שלישית הציעה “הכי טוב ישר להכיר מישהו חדש!”
ורוני אמרה בפשטות:
תמשיכי לחיות כמו שחיית! יהיה קל יותר.
אני לא יכולה! זה כל כך כואב.
חייבת! הזמן ירפא. תאמיני לי, אני אחרי שלושה גירושין. תנקי, תבשלי, תבלי, תקראי ספרים ותצפי בסדרות.
אבל למי אבשל?
למי? לנו! נבוא אלייך כל ערב ונגמור את כל מה שתבשלי!
הודיתי לחברות, אבל הרבה זמן לא ידעתי איזה עצה לבחור.
בסוף החלטתי להקשיב לעצה של אמא שלי. לקחתי תמונה של אמיר ואותה אישה, והלכתי אל מקובלת בנתניה. היא פיזרה קלפים, עשתה טקס מוזר, ואמרה שאמיר יחזור אליי תוך שבועיים.
אבל עברו שבועיים, ואז חודש, ואמיר לא חזר. יחד עם זה, חצי ממשכורתי החודשית השארתי אצל המקובלת. נשארתי בודדה ועצובה מאוד. והתחלתי למצוא נחמה בענייני מאפה קניתי עוגות ואזניות מכל סוג אפשרי במאפיה ליד הבית. אחרי שבועיים עליתי על המשקל ונבהלתי עליתי 7 קילו בבת אחת.
החלטתי לשנות כיוון. עשיתי ניקיון יסודי בבית הכל הבריק, שתלתי פרחים מחודשים, שיניתי את כל הסידור בסלון. הדירה שלי הייתה כל כך חמימה ונעימה! ונרשמתי לחוג ריקודי עם הייתי חייבת להוריד את כל הקילוגרמים האלה. כל יום בישלתי מרק שעועית ירוקה שאמיר כל כך אהב, ובערבים החברות שלי היו מגיעות, אוכלות הכל, ואחר כך היינו צופות יחד ב”משחקי הכס”.
אמיר ואני תמיד רצינו לראות את הסדרה הזו ואף פעם לא היה לנו זמן. הערבים האלו נעשו פתאום רגעים מיוחדים של שלווה ואהבה חדשה לעצמי ולחברותיי.
ואז ערב אחד, לפתע, הדלת נפתחה. אמיר נכנס הביתה. הוא ראה את הבית הנקי והנעים, והריח את המרק הירוק. ואני ישבתי לי בשקט על הספה וצפיתי בטלוויזיה.
ערב טוב, עדנה. באתי לקחת את הדברים שלא הספקתי אז.
בטח! הכל כבר ארוז. יש לך תיק?
לא…
תכף, יש לי אחד.
ארזתי לו את הבגדים שלו במהירות ובשקט.
זה מרק ירוק?
כן. אתה רעב? רוצה קצת?
אמיר חשב לרגע, הנהן בראשו.
מזגתי לו קערה. הוא אכל שתיים. ואז אמר:
תודה רבה, עדנה! אני אלך.
לך. יש לי עוד פרק לראות!
מה את רואה?
“משחקי הכס”.
רצינו פעם לראות את זה יחד, זוכרת? שאל בעצב.
בהחלט זוכרת עניתי.
אמיר הלך. בכיתי קצת, ואז צפיתי בסדרה עד שנרדמתי. כעבור שבועיים אמיר חזר עם כל החפצים שלו. הסתכלתי עליו והתבלבלתי.
עדנה, אני מצטער! אני אוהב אותך! מתגעגע למרק שלך, לבית החמים, לסדר ולחום שלך. תסלחי לי, מתנצל שסטיתי לדרכים לא נכונות, התגעגעתי אלייך.
אז למרק התגעגעת?
להכל! אבל קודם כל אלייך!
טוב, תיכנס.
מתבייש מולך ומול נועה. לא תספרי לה?
לא אספר. רוצה ארוחת ערב?
כן, תודה רבה.
