יומן אישי, יוני
שלושת החודשים האחרונים, אחי לא מרפה ממני בקשר לאמא. מאז השבץ היא כבר לא כל כך מתפקדת. הכל היא שוכחת, מתבלבלת, ובעצם חייבים שמישהו יהיה לצידה 24/7. היא פשוט זקוקה להשגחה ולטיפול, כמו תינוק. ואנייש לי עבודה, בית, ילדים איך לפרק את החבילה הזו? הצעתי להעביר אותה לבית אבות, אבל אחי מתנפל עליי ומאשים אותי בחוסר אנושיות. מצד שני הוא עצמו בכלל לא מעלה על דעתו לקחת אותה אליו הרי הוא גר עם אשתו בדירה שלה.
פעם היינו משפחה מגובשת וסטנדרטית של ארבעהאני ואחי בהפרש של שנה בלבד, וההורים ילדו אותנו יחסית מאוחר. היום אני בת 36, אחי בן 35, ואמא בת 72. כל עוד אבא היה איתנו, הכל זרם חלק.
אחרי שאבא נפטר, אחי כבר למד באוניברסיטה בירושלים ונשאר שם, נשוי, והקים שם בית. אני נשארתי ברמת השרון, עבדתי, התחתנתי, עברנו אני ובעלי לדירה שכורה ותכננו לחסוך לדירה משלנו ולהביא ילדים לעולם. תוכניות רגילות.
לפני שנתיים אבא נפטר, וזה שבר את אמא. היא הפכה לשקטה, בודדה, כל הזמן התגעגעה לאבא. הזדקנה מול עינינו. מצבה הבריאותי הידרדר, וחצי שנה אחרי זה קיבלה שבץ. כבר היינו בטוחים שאנחנו מאבדים אותה. רק הרופאים בתל השומר הצליחו להציל אותה. בהתחלה לא הצליחה לדבר, חצי גוף שותק. אונם השתפר עם הזמן, אבל הנפש נפגעה.
הרופאים הסבירו שיש נזקים בלתי הפיכים. הייתי חייבת לקחת את אמא תחת חסותי. עברנו, אני ובעלי, לגור אצלה בדירה. שיניתי עבודה, עברתי לפרילנס, רק כדי שתהיה לי אפשרות להיות איתה כל הזמן. פשוט בלתי אפשרי להשאיר אותה לבד לשנייה. גם כשהשתקמה פיזית, לא נהיה קל יותר.
הבלבול, האובדן, ההתנהלות רצה לצאת החוצה, ממציאה שאבא מחכה לה, בוכה, מתחננת. זה כבר לא מצחיק. לילות בלי שינה, חרדה שהיא תיעלם פתאום. וגם עבודה אין. קשה להתרכז. בעלי העלה את האפשרות של בית אבות.
זה יקר, אבל אם אני עובדת במשרה מלאה המשכורת שלי יחד עם השתתפות מהאח, אפשר להחזיק את זה. זה רק הוגן. הייתי צריכה זמן לעכל, אבל הבנתי שאין ברירה. היא תקבל שם טיפול מסור ורפואי. נסעתי לראות כמה מוסדות, ביררתי כל פרט. עלויות של בערך 14,000 שקל בחודש אבל אין ברירה.
ניסיתי להסביר לאחי. ניסיתי שגם יבין את המצב. במקום זה הוא הטיח בי האשמות.
מה את? השתגעת? את באמת מתכוונת לשלוח את אמא לבית אבות? רק זרים שם, איך תדעי אם יתייחסו אליה כמו שצריך? את פשוט חסרת לב! הוא צעק בטלפון. או שפשוט בא לך להיפטר ממנה כבר!
ניסיתי להסביר ולהרגיע, אבל לא היה עם מי לדבר. בינתיים אני כבר שבר כלי, ובכל זאת דיברתי איתו שוב. שום דבר לא השתנה מצידו.
הוא אומר: אני לא מסוגל לעשות דבר כזה לאמא. היא גידלה אותך, לא זרקה אותך, לא התלוננה שקשה לה איתנו.
אז תבוא ותיקח אותה אליך. תוכיח כמה אתה טוב, כמעט התפוצצתי.
את יודעת שאני גר עם אשתי בדירה שלה, איך היא תגיב? את ובעלך חיים עם אמא, אז זה תפקידכם, לא שלי.
אם לא מתאים לך בוא תיקח אותה, תחזיר לבעלך את החובות לאשתו ותסתדר לבד, עניתי. אחי התחמק, אמר שהוא עובד כל היום. טען שאני סתם מתנערת מהאחריות.
המעמסה לא נגמרת. יום רודף יום כמו סיוט. מצד אחד אני כוססת ציפורניים מההחלטה לשלוח אותה למוסד סיעודי זה יקל על כולם, אבל הרגשת אשמה אוכל אותי. בעלי בעדי, גם הוא רוצה להעביר אותה. שם היא תקבל את כל מה שהיא צריכה, ואני? מגיעה לי גם חיים.
החלטתי לחכות עוד שבוע. אם הוא לא יבוא, אני עושה את המעשה. כי קל לתת עצות מהצד אבל רק מי שמטפל קרוב מבין עד כמה זה שוחק. די, שיתמודד עם עצמו ועם מה שיגידו עליו. אני מרגישה שנגמר לי הכוח.
