תקשיב, אני חייבת לשפוך לך את הלב על משהו שמטריד אותי כבר שלושה חודשים. אח שלי פשוט לא מפסיק לחפור לי על אמא. מאז שהיא עברה אירוע מוחי, היא לא ממש מתפקדת, כאילו היא לא תמיד קולטת מה קורה. אי אפשר להשאיר אותה לבד רגע, היא ממש זקוקה להשגחה צמודה, כמו תינוקת. אתה מכיר אותי יש לי עבודה, בית, ילדים… מי בכלל מצליח לעמוד בזה? זרקתי לאח שלי את הרעיון שאולי נשים את אמא בבית אבות, אבל הוא ישר קפץ עליי עם האשמות: איך את מסוגלת? זה לא אנושי! והכי מצחיק גם הוא לא לוקח אותה אליו, כי הוא גר בדירה של אשתו.
פעם היינו משפחה רגילה, ארבעה נפשות, די מגובשת אפילו. אני ושגיא, רק שנה הפרש בינינו. אמא ואבא עשו אותנו יחסית מאוחר. עכשיו אני בת 36, שגיא בן 35, ואמא כבר בת 72. מאז שאבא נפטר, העולם שלנו התהפך.
שגיא עבר ללמוד בחיפה ונשאר שם, התחתן, ואני נשארתי ברמת גן, התמקמתי פה. בהתחלה גרתי עם ההורים, אבל כשאני ונועם התחתנו, העדפנו לשכור עד שנוכל לקנות דירה ולעשות ילדים אלו היו האופטימיות של החיים.
ואז, לפני שנתיים, אבא הלך לעולמו, ואמא פשוט נכנסה לדכאון, כל כך התגעגעה אליו. היא כאילו הזדקנה ביום אחד. המצב הבריאותי שלה הידרדר, ואז לפני חצי שנה הגיע האירוע המוחי. כבר חשבנו שמאבדים אותה, אבל איכשהו הרופאים בבית חולים איכילוב הצילו אותה בנס. בהתחלה לא דיברה כמעט, הידיים והרגליים לא עבדו, אבל לאט לאט השתפרה רק שהנפש נפגעה קשות.
הרופאים אמרו שיש נזקים בלתי הפיכים. ומאז אני איתה. נועם ואני עברנו לגור אצלה, שיניתי כליל את המסלול הקריירה שלי לפרילנס רק כדי שאוכל להיות קרובה אליה. אין מצב להשאיר אותה לבד. אפילו עכשיו, כשחזרה ללכת, לא נהיה קל יותר.
יש לה רגעים של בלבול שלם, בורחת מהבית, אי אפשר להרגיע, לפעמים בוכה ואומרת שאבא מחכה לה איפשהו. בקיצור, ימים לא פשוטים. אני לא מצליחה לישון בלילות, מפחדת שתצא ולא תמצא את הדרך חזרה. וגם בעבודה כמעט בלתי אפשרי להתרכז. נועם כבר אמר לי, בואי נחשוב ברצינות על בית אבות.
דיברנו על זה מלא, זה ממש יקר מדובר על כמה אלפי שקלים טובים לחודש. אבל אם אצליח לייצב את העבודה, נסתדר. ו-שגיא צריך להשתתף גם, כן? זה רק הגיוני.
בקיצור, אחרי הרבה לבטים, הבנתי שאין לי כבר כוחות. כמה זמן נוכל להמשיך ככה? בבית אבות יהיה לה טיפול 24/7, עם צוות מקצועי. ביררתי, זה יקר כמו דירה קטנה, אבל אין ברירה.
הרמתי טלפון לשגיא, קיוויתי שיתפוס את המציאות. תקשיב, אחי, זה המצב. אני מתפרקת. והוא? ישר נכנס להתקף: נורית, את השתגעת? לשלוח את אמא שלנו לבית אבות, מה את לא מתביישת? מה אם יתנהגו אליה לא יפה? איך את עושה את זה? כאילו אני מפלצת.
ניסיתי להסביר, עדיף שתהיה עם השגחה, אני באמת כבר על הקצה. אין לי חיים. אבל הוא בשלו: אני לא אעשה לאמא שלנו את זה. גידלה אותנו לבד, לא בכתה, תחשבי מה היא עשתה בשבילנו. את לא יכולה לבגוד בה ככה. אמרתי לו יופי, אז תיקח אתה את אמא אליך לחיפה ותגלה חמלה. הוא ישר התרתח: אני גר אצל חמותי, איפה אני אשכיר מקום? עניתי: אז לבעל שלי מותר לטפל באמא שלי, ולאשתך אסור? הוא רק גימגמם אני עובד מהבוקר עד הלילה, אי אפשר, את בסך הכול רוצה להוריד מעצמך אחריות.
התחושה שלי כאילו אני חיה בסרט רע. מצד אחד, ברור לי שאין לי כבר כוחות והיא באמת תקבל טיפול טוב בבית האבות. אבל בתוך הלב, מציקה לי אשמת הבת הלא-נאמנה. נועם תומך בי, גם הוא חושב שזה עדיף לכולם. ולי מותר גם לדאוג לעצמי, לא?
החלטתי אתן לזה עוד שבוע. אם שגיא לא בא, אני אעשה מה שטוב לכולנו. לא אפחד מאף אחד יותר כל אחד טוב בלתת עצות, אבל רק מי שמחזיק חולה בבית באמת מבין שזה גומר אותך. שיעשה עם עצמו חשבון נפש, אני כבר סיימתי עם התחושות אשמה.
