טוב, תקשיבי לסיפור הזהאני יוצאת עם הבעל שלי כבר שלוש שנים לפני שהתחתנו, ועכשיו אנחנו נשואים כבר שנתיים.
הוא הבחור הראשון והיחיד שלי, באמת, מעולם לא הסתכלתי על גבר אחר. אבל הוא היה קנאי בטירוף. ההריון היה לגמרי מתוכנן, ושנינו עפנו מהתרגשות מהרגע שראינו את שני הפסים בבדיקת ההריון. הוא תמיד חלם על בן, והיה בטוח מהרגע הראשון שזה מה שיהיה לנו, בן. ואז כשהיינו באולטרסאונד ואמרו לנו שזו בת שנינו היינו בשוק.
מאותו רגע התחיל לו ספק קבוע פתאום הוא בטוח שבגדתי בו. כל הזמן דיבר על זה שבמשפחה שלהם “הזרע חזק ואין דבר כזה בנות”, כי באמת במשפחה שלו כולם בנים לאבא שלו אין אחות, גם לו רק אחים. ניסיתי להסביר לו, שברור שזו בכלל לא שאלה גנטית של הגבר, בכלל תלוי במזל ובהרכב הגנטי של שני הצדדים רציתי פשוט לזרוק לעברו את ספר הביולוגיה. אז המשכתי לקוות שהרופאים טעו ובעצם תהיה בן, אבל בסוף הילדה נולדה, ממש כמוני כשהייתי קטנה עיניים כחולות, שיער בלונדיני, ממש לא דומה אליו שהוא כהה עם עיניים חומות. קראנו לה נועה.
הוא ניסה להראות שהוא שמח שיש לו בת, אבל אי אפשר היה לפספס שזה לא בא לו טבעי. לא רק הוא התחיל להטיל ספק במי האבא, אלא גם המשפחה שלו. נעלבתי עד עמקי נשמתי מהשטויות שהם המציאו. עם הזמן הוויכוחים שלי איתו, על זה שהיא דומה לי ולא לו, כבר גמרו אותי נפשית. לא משנה כמה הסברתי, לא הצלחתי לגרום לו להאמין לי.
וככה התגרדנו עם הסאגה הזאת ארבעה חודשים. עד שכבר לא היה לי כוח יותר להתמודד ולהתווכח. ואז פתאום, הוא נרגע והתחיל להיות אבא מתוק ואוהב. חשבתי לעצמי יופי, אולי הוא התרגל לזה שהיא דומה לי. אבל היה פה משהו אחר.
ליום הולדת של נועה ארגנו מסיבה עם כל המשפחה, בעיקר שלו. וכמו שהבת גדלה, היא באמת נהייתה העתק מושלם שלי, ואצלם כל מבט על הילדה הפך לעקיצה. ההורים שלו כל הזמן ליבו את הספקות שלו ועד שבסוף הוא כבר לא עמד בזה ויום אחד פשוט הכריז מול כולם שהוא בטוח לגמרי שהיא הבת שלו כי עשה בדיקת אבהות.
בערב ישבנו ודיברנו, והוא פשוט סיפר לי שהוא עשה בדיקת דנ”א כשהיא הייתה בת ארבעה חודשים, והתוצאה יצאה לגמרי ברורה נועה שלו. והוא בחר לא להגיד לי כלום. פתאום הבנתי למה כל ההתנהגות שלו השתנתה. קיוויתי שפשוט התאהב בילדה, אבל לא זה היה רק כי הוא קיבל הוכחה שהוא האבא.
אני אומרת לך, לא היה לי כזה שוק בחיים. כל כך נפגעתי, הרגשתי כאילו שפכו עליי חולצה מלאה בזבל. כל האמון שלי בו התרסק. איך הוא יכל לחשוב שבגדתי בו? אם הפעם הייתי יכולה להוכיח, מה יהיה במשהו אחר? הרי הוא פשוט לא סומך עליי.
נקודת המפנה? שם החלטתי שאני לא יכולה לחיות ככה. כן, הבת שלו, אבל היחס שלו כלפיי חוסר האמון, האדישות למה שאני אומרת זה בלתי אפשרי בשבילי. אז פשוט לקחתי את הזמן והגשתי תביעת גירושין. הוא היה בהלם, ניסה להסביר, אבל לא הסכמתי להקשיב, כמו שהוא לא הקשיב לי כל השנה הזאת. כל המשפחה שלו אמרה לי שאני משוגעת ושאני עוד אתחרט, וגם ההורים שלי לא הבינו, אבל תמכו בי וחיבקו אותי.
את יודעת מה? החלטתי שאני הרבה יותר מעדיפה לגדל את נועה לבד, מאשר לחיות כל החיים בתחושה שאני צריכה להצדיק את עצמי בפני מישהו שכל הזמן חושד בי.
נו, מה את אומרת? לדעתך עשיתי את הדבר הנכון או שטעיתי?
