Noam ישב בפינה ודמעות גדולות זלגו לו על הלחיים. הוא לא הבין מה עשה לא נכון. למה אימא ואבא השאירו אותו פתאום ולקחו אותו לבית הילדים? הרי תמיד כל כך אהב אותם והקשיב, לא עשה בעיות.
אימו הביולוגית נפרדה ממנו כבר בבית החולים. אחר כך גלית ויואב אימצו אותו. לא היו להם ילדים, אז החליטו לקחת תינוק מהפנימייה. אבל יואב לא הצליח לאהוב את הילד. הוא הרגיש שמדובר בילד של מישהו אחר, ושהוא לעולם לא באמת יהיה שלו. גלית לעומת זאת התאהבה מיד בנועם, חיבקה וטיפלה בו מכל הלב, אבל גם היא לא הצליחה ממש להיות לו אימא.
השנים עברו. נועם גדל במשפחה, ומאוד אהב את הוריו. ואז, יום אחד, גלית גילתה שהיא בהריון. היא הייתה מאושרת עד הגג. כשסיפרה ליואב – שניהם התרוממו משמחה.
ומאותו רגע נועם הפך לשקוף בבית. הוא התחיל להפריע להם, לעצבן אותם בכל דבר קטן. יואב החל לצעוק עליו, ובהמשך גם להרים עליו יד. עם הזמן, נמאס להם מנועם, והוא הפך למיותר מבחינתם. לכן החליטו להחזיר אותו לבית הילדים. הם הוציאו כתב ויתור ובאמצעות בית המשפט הופקעו זכויותיהם כהורים.
אחרי המשפט ניגשה גלית אל נועם, אמרה לו שהוא עובר לפנימייה, הסתובבה והלכה. נועם בכה, קרא אחריה אמא!, אבל היא לא הסתכלה אחורה. הוא היה בן חמש בלבד, והאנשים שהוא הכי בוטח בהם הפנו לו עורף. כבר פעמיים נבגד נועם: בפעם הראשונה עי אימו הביולוגית, ועכשיו גם עי ההורים המאמצים.
השופטת שפסלה את ההורות ישבה מן הצד וראתה הכול. פתאום קמה, ניגשה אל עובדת בית הילדים ואמרה שהיא מבקשת לאמץ את נועם בעצמה. פשוט נשבר לה הלב לראות את הילד שוב נשאר לבד בלי אף אחד. השופטת, שמה רוני, סידרה את כל הניירת במהירות ובקרוב לקחה את נועם אל ביתה.
מיד כבר החלה לקרוא לו נועמיק, בחיבה גדולה, והילד שכח לאט לאט את הכאב ומאוד נקשר לרוני. השנים עברו. נועם הצטיין בלימודים, סיים תיכון עם תעודת הצטיינות, התקבל ללימודי רפואה. כשהשלים את התואר, הציעו לו עבודה במרפאה טובה בתל אביב.
יום אחד, הגיע אל המרפאה גבר מבוגר, ונועם זיהה אותו מיד היה זה יואב, אביו המאמץ הראשון. הוא סיפר לנועם שאשתו מתה בלידה, וגם התינוק לא שרד, ומאז טבע בטיפה המרה. רק אחרי שנים, כשפגש את רבקה, הצליח להשתקם.
כך נפגשו דרכיהם שוב. למרות שנועם היה עדיין צעיר, הוא זכר את היחס המר של יואב כלפיו, אך בחר לעזור לו, כפי שנשבע בשבועת הרופא. גורלם של יואב וגלית היה עגום מאוד, ולכולם היה ברור שאסור להכאיב ליתום.
נועם בחר שלא לנקום, כי החיים כבר הענישו אותם. והוא למד שהרחמים והסליחה נותנים לאדם יותר שלווה מכל נקמה. לעולם אל תפנה גבך לזה שצריך אותך כי בסופו של דבר, הנתינה והרוך הם שעושים אותנו לאנשים.
