ההורים שלי תמיד גרו רחוק, והיו משאירים אותי אצל הסבים שלי כשהייתי ילדה, כי העבודה שלהם, כמובן, תמיד הייתה יותר דחופה מלהיות הורים נוכחים. לא שמידי פעם היו חסרים להם שקלים, פשוט הקריירה ניצחה כל פעם את הזיכרון שיש להם ילדה. ככה יצא שהקשר שלי עם סבא וסבתא שלי היה הרבה יותר הדוק. הם אלו שליוו אותי, עודדו אותי ושכנעו אותי שאני יכולה לכבוש כל פסגה אפילו אם זה רק להגיע בזמן לאוטובוס של הבוקר.
כשהגעתי לגיל 18, נפל לידיי כמו בנס ירושה של שני דירות, וזו הייתה ההזדמנות שלי להראות להורים שאני לא רק הילדה של, אלא אחת שבאמת מסתדרת. מכרתי את הדירות, לקחתי את הכסף כל הסכום בשקלים, כמובן ורכשתי בית בעיר האוניברסיטאית שבה למדתי. לאורך כל הדרך, אמא ואבא המשיכו לתפקד כפוסטרים, לא כדמויות אמיתיות, ובכנות? כבר התרגלתי לזה שהם לא ממש בסביבה.
לצערי הרב, הסבים שלי נפטרו במהלך הלימודים שלי, והתחושה שעכשיו אני באמת מנותקת מההורים שלי רק התחדדה. לא הרגשתי ששני אלו ששמם מתנוסס בתעודת הזהות שלי באמת גידלו אותי או השקיעו בי רגשית, אז כשניסו להתקרב, הייתי מאוד עסוקה בעיקר בלא למצוא בשבילם זמן.
כשנודע להם שמכרתי את הדירות, וכסף מהמכירה לא הגיע לחשבון שלהם אלא הלך ישר להשקעה שלי בעצמי, הם היו קצת… בואו נגיד, לא מרוצים. מה לעשות, חשבו שאולי אבדוק להם משהו מהסכום. אבל מבחינתי? אחרי שנים שבהן הם בחרו בעצמם, הגיע הזמן שגם אני אבחר בעצמי. הטענות שלהם שאין לי בשבילם זמן קיבלו בדיוק את אותה התשובה שאני שמעתי כל הילדות: אין לי זמן, אני בעבודה. הרי מי, אם לא הם, אמורים להבין מה זה להיות עסוקים, נכון?
כך או כך, בחרתי סוף סוף לשים את המשאבים שלי, את הזמן והשקט הנפשי, במקום שמגיע לי. מצחיק איך החיים מסתובבים אבל לפחות אני לא מפספסת את האוטובוס.
