ההורים שלי תמיד גרו הרחק, השאירו אותי אצל סבא וסבתא כל ילדותי כי העבודה הייתה כל עולמם. לא שחסר להם שקל, פשוט הקריירה הייתה בראש סדר העדיפויות הרבה לפני שאני. ככה יצא שסבא וסבתא הפכו למשפחה הקרובה והאמיתית שלי, תמיד איתי, מעודדים ותומכים, ושימחו אותי גם ברגעים שהייתי צריך מישהו קרוב.
כשמלאו לי שמונה-עשרה, ירשתי שני דירות זאת הייתה ההזדמנות שלי להוכיח להורים שאני לא רק עציץ. מיהרתי למכור אותן, ובעזרת הכסף (הרבה מאוד שקלים, תודה ששאלתם) רכשתי בית בעיר שבה למדתי באוניברסיטת תל אביב. במהלך הלימודים, ההורים המשיכו להיות אורחים נדירים בחיי, וכבר התרגלתי לזה אף אחד לא מתקשר לשאול איך עבר המבחן בתקשורת בין-אישית.
לצערי, סבא וסבתא נפטרו באמצע התואר, והתחושה של נתק מההורים רק הלכה והעמיקה. לא הרגשתי שהם באמת תרמו לגידול שלי או הפכו אותי למי שאני. הקשר הדל הזה גרם לי להעדיף להשקיע את הזמן שלי במקום אחר הלוא בדיוק כך הם בחרו כשעוד הייתי ילדה.
והנה, כששמעו שמכרתי את הדירות ועשיתי קופה מכובדת פתאום שמעתי מהם. התלוננו בעדינות-לא-כל-כך על זה שהם לא קיבלו נתח מהכסף. תתפלאו, לא הרגשתי ממש חובה לחלק. מראש, לא היו שם בשבילי כשזה באמת היה משנה, אז עכשיו אני דואגת קודם כל לעצמי. תלונותיהם שאני לא מוצאת בשבילם זמן, חלפו לי מעל הראש; הרי למדתי מהם עד כמה קל להציב עבודה ורווחה קדימה בסדר העדיפויות.
וזה כל מה שהיה לי לומר להם: “אין לי זמן, אני בעבודה.” נראה לי שהם, מכל האנשים, אמורים להבין איך זה מרגיש הרי זו בדיוק המציאות שהם יצרו לעצמם ולי. הבחירה שלי להתמקד בעצמי ובמטרות שלי היא קצת סוג של סגירת מעגל לדאוג שאני האושר שלי על ראש שמחתם.
ולפעמים, במבט לאחור, אפילו אני לא יודעת אם זה עצוב, מצחיק או פשוט כל כך ישראלי.
