ביום שישי בבוקר, לקחתי את הבן שלי, עומר, לטיול ביער בן שמן. תמיד אנחנו אוהבים ללכת שם בזמן החורף, לנשום את האוויר הצח ולשמוע את הצלילים של הטבע. הפעם, כשהשכמנו קום, האדמה הייתה מכוסה שכבת שלג עבה, דבר נדיר במרכז הארץ.
בעודנו מתקדמים בין העצים, עצר עומר פתאום, הצביע על משהו בין השיחים וקרא לי לבוא. כשהתקרבנו, גילינו איילה צעירה אשר תקועה בשלג ונלחמת להשתחרר. מיד שלפנו את כפות השלג שהבאנו איתנו והתחלנו לפנות את השלג שסגר עליה. עומר ואני עבדנו ביחד במרץ, וכל חפיפה עם השלג רק הגביר את הנחישות שלנו לעזור לה.
תוך כדי העבודה, שמענו רשרוש נוסף לא רחוק. כשהסתכלנו מסביב, גילינו אייל נוסף, שגם הוא לא הצליח לזוז בשלג הכבד. החילוץ שלו היה מאתגר לא פחות, ובאותו רגע הבנו שעל פי עקבותיהם, כנראה שנלחמו על מעט מזון ביער המכוסה. למזלנו, שניהם חולצו בשלום וחזרו לנתיבם בטבע. תחושת הסיפוק שמילאה אותנו הייתה עצומה, לדעת שבזכות מוסריות פשוטה לסייע למי שצריך הצלנו חיים.
אבל זאת לא הייתה ההפתעה היחידה באותו הבוקר. בדרכנו חזרה לרכב, הבחין עומר בקופסת קרטון קטנה זרוקה ליד עץ אורן. כשניגשנו, ליבנו נשבר בתוך הקופסה שכבו שישה גורים קטנטנים, ארבעה מהם כבר לא היו בין החיים, ושניים נלחמו על נשימתם האחרונה. ידענו שאם לא נפעל במהירות, גם הם לא ישרדו בלילה הקר.
הרמתי את תיבת הקרטון, עומר עטף אותה במעילו, ומיהרנו לרכב. בדרך הביתה התקשרתי לנועה אשתי, והיא הכינה מראש מגבות, מים פושרים וכרית חימום. כשהגענו, טיפלנו בגורים בעדינות, ודאגנו שיתחממו אחרי מה שעבר עליהם בלילה הקר.
לשמחתי, אחרי מספר ימים של טיפול מסור חלב, חום, ליטוף והרבה תקווה שני הגורים התאוששו בהדרגה. ראינו בהם שותפות גורל, כמו האיילים שפגשנו קודם, שנלחמו לשרוד בקור הישראלי.
אני חושב הרבה על אותו בוקר. בעודי כותב את השורות האלה, אני מבין שמעשים של חסד קטנים, אפילו כשזה דורש מאמץ, הופכים את העולם שלנו למקום טוב יותר, לא רק עבור בעלי החיים, אלא גם עבור הבן שלי ועבורי כאנשים.
