הלילה שבו גיליתי שאחותי מתחתנת עם הגרוש שלי היה כמו חלום מוזר בתל אביב. שבע שנים היינו יחד, כמו שני דגים בתוך אקווריום דהוי. בנינו קן קטן באבן גבירול רהיטים מאיקאה, צלחות מפלסטיק שקנינו בשוק הכרמל, ארונות שקרסו בחצות. הכל היה רגיל: טוסטוסים מתחת לחלון, קפה דלוח בבוקר, חלום רגוע של זוגיות ישראלית.
ואז: הודעה בטלפון בלילה, לוח שנה מסתבך כמו חוט אדום, תירוצים שהוא הולך להתפלל ושוכח לחזור. דחפתי אותו על האמת כשהפכתי את הכרית. הוא הודה: יש מישהי אחרת. עברית לא הייתה חסרה. אני כבר לא שמח, הוא אמר, ואני כמו קציצה שבורה בצלי, לא ידעתי מה לענות. התגרשנו בלב ריק וחדר ישן. ברחתי מכולם, גם מהמשפחה כולם נראו לי פתאום זרים. עזבתי את ישראל, התמוססתי אל רחובות זרים, אפילו לעננים לא עניתי כשקראו לי בשם.
שנים לא שמעתי עליו, חסמתי תמונות, אנפתי מספרים. ממשפחה שלי קיבלתי רק מזכרות בפסח ושנה טובה. כלום עליו, כאילו נבלע באחורי העיר. דמיינתי שההיסטוריה שלנו התפזרה כמו אבק בשדרות רוטשילד.
לבסוף חזרתי לישראל. פגשתי את המשפחה מידי פעם שבתות, ימי הולדת עם במבה ותה, שיחות בפלאפון מתחת לגשם. כלום לא עורר בי חשד. לא מילת קוד, לא מבט מוזר. הכל היה שקוף.
מעולם לא הייתי קרובה לאחותי, אילנה. תמיד היינו “בסדר”, כמו אנשים שממתינים יחד בתור במקולת ולא משתפים מסטיק. שלושה חודשים אחרי שחזרתי, קיבלתי ממנה טלפון: צריך להיפגש. הזמינה אותי לבית קפה ברחוב דיזנגוף. כשהגיעה, רעדה לה העין. אני עומדת להינשא, הכריזה פתאום, ורוצה אותך להיות עדה שלי.
עצרתי. ולמי את מתחתנת? שאלתי, והלב שלי רקע כמו דרבוקות בשבת. שניה של שקט בין העוגה לספל התה. אז היא אמרה שמו התגלגל החוצה ונשפך על השולחן כמו טחינה: השם של הגרוש שלי.
תחזרי על זה, ביקשתי. היא חזרה, ואצלי בתוך הראש האלו עופות רוקדות סבָּחְר. יחד כבר שנתיים, הסבירה, כאילו מסבירה מתכון לקרמבו. שנתיים. זה אומר שהתחיל איתה אחרי הגירושים. הנה, החליף כתובת והלך ישר אל אחותי.
שאלתי אם המשפחה יודעת. כן, לחשה, קצת מוזר בהתחלה, אבל כבר התרגלו. הוא שוב חלק מהמשפחה, הפעם בתור בעלי. לא סיפרו לי כי לא ידעו איך, כאילו אני סוד אפל מהפתעות יום ההולדת.
אותו ערב התקשרתי לאמא שלי. אישרה: כולם ידעו, והסכימו לשתוק. תהיי בוגרת, היא הפצירה בי, כאילו אני ילדה בגן טרומי, אל תהרסי לכולם את השמחה. החתונה כבר בתכנון, רק לא לחולל מהומות, בבקשה.
אני לא הסכמתי להיות עדה. אפילו לא שלחתי אישור הגעה. מאז הקשר עם המשפחה הוא כמו קווי אוטובוס בליל שבת: כמעט לא עובר בכלל. החתונה ממשיכה כמו סיפור בעיתון ישן. אחותי עדיין איתו.
ועכשיו אני אני זו שלדבריהם לא יודעת להתבגר, לא יודעת לוותר. חלום מסתובב סביבי כמו סחרחורת במגדל שלום: יכולה להיות שאני באמת הבעיה, או שכולם קמו מהשולחן והשאירו אותי לבד עם הסלט.
