נסעתי לערים אחרות בארץ כדי לראות את האקסית שלי, שלושה חודשים אחרי שהיא נפרדה ממני. בטח זה נשמע משוגע. אני יודע. אבל אז לא חשבתי בצורה הגיונית הלב שלי הוביל אותי. ארזתי את הטבעת בתקווה תמימה בלב, שמרתי את התמונות שלנו בטלפון ועליתי על אוטובוס עם תקווה שאם היא תראה אותי פנים אל פנים, אולי תתחרט.
ידעתי בדיוק איפה היא עובדת. הייתה רופאה בבית החולים “תל השומר”. הגעתי לבד תיק קטן ביד ואי שקט חונק בבטן. ישבתי בלובי, מעמיד פנים שאני מחכה לידיד. כשפתאום ראיתי אותה עוברת במסדרון הרגשתי שהאוויר נעלם לי מהריאות. נראתה כמו שתמיד הייתה חולצה לבנה של רופא, פניה עייפות ומבטה ממוקד.
קמתי וניגשתי אליה. ביקשתי שנדבר. היא נראתה מופתעת. הלכנו יחד לאורך המסדרון. ניסיתי להיות חד וברור. אמרתי לה שהגעתי כי לא רציתי לסיים ככה, שאני עדיין אוהב אותה, ושאני רוצה לנסות ולהציל את הקשר שלנו.
היא לא היססה לרגע. אמרה שלקחה כבר את ההחלטה, שהקריירה שלה בראש סדר העדיפויות והיא חושבת שאני צריך להמשיך הלאה. הדיבור שלה היה רגוע אבל קר קר מדי.
נשכתי שפתיים כדי לא לבכות מולה. הנהנתי, הוצאתי מהארנק את הטבעת שעדיין שמרתי, החזרתי אותה לידיה ונפרדתי במהירות. יצאתי החוצה, התיישבתי על ספסל בטון מתחת לעץ הזית בכניסה לבית החולים ופרצתי בבכי כמו שלא בכיתי חודשים. בכיתי על הדרך, על האשליה, על הדחייה, ועל אהבה שלא הייתה הדדית.
לא שמתי לב שבספסל ממול ישב רופא אחר. היה בהפסקה. הוא שמע אותי בוכה כמה דקות טובות. כשהתחלתי להירגע, הוא ניגש אלי בשקט ואמר:
סליחה שאני מפריע, אבל… אם אתה צריך משהו אני כאן. הכל בסדר, אחי?
רכנתי מעט ויצא לי רק לומר:
לא… שברו לי את הלב בפעם השנייה ע”י אותה אחת.
הוא הביט בי בדאגה אמיתית. שאל אם אפשר לשבת לידי. התיישב. זו הייתה שיחה מוזרה אבל אנושית במיוחד. הציע לי מים, שאל אם יש לי פה מישהו בעיר, אם אני לבד. גיליתי לו הכל הגעתי במיוחד לראות אותה, היא הייתה המאורסת שלי, היו לנו תוכניות לחתונה, לפני שלושה חודשים עזבה אותי ואני עדיין לא מצליח להשתחרר מהזיכרונות.
הוא לא שפט אותי, רק הקשיב. דיבר אלי בשקט. אמר לי שאני לא אמור להתחנן לאהבה. שזה לגיטימי להרגיש שבור עכשיו אבל אסור להיתקע שם לתמיד. הטון שלו היה של אדם שרוצה לעזור לאדם זר לא היה שם זיק רומנטי.
התחלנו לדבר. אחר כך התחלנו להתכתב. אמרתי לו שאני לא רוצה להישאר בארץ הרבה זמן שהכוונה שלי לחזור הביתה מהר. הוא שאל מתי הטיסה שלי. אמרתי את האמת אפילו לא קניתי כרטיס, בעצם באתי בתקווה לפיוס. ואז הוא הציע:
תישאר לפחות עוד כמה ימים, תצא איתי ועם החברים שלי. לפחות שלא תסגור את עצמך במלון ותמשיך לבכות לבד.
הסכמתי. יצאנו לאכול חומוס, טיילנו בחצרות העיר, פגשתי את החברים שלו מהבית חולים. הייתי בעיקר עם לב טרוף, כמו אדם עצוב שמתאושש לאט. בינינו לא קרה כלום לא נשיקות ולא רמיזות. רק שיחות ארוכות וחיוך קטן מדי פעם, ששכיח את הכאב.
שבוע אחרי זה כבר חזרתי הביתה. חשבתי ששם זה יסתיים. אבל המשכנו לשוחח כל יום. שישה חודשים. שיחות ארוכות, הודעות, הקלטות קצרות דברים פשוטים על היום. בלי לשים לב, התחלתי להרגיש אליו משהו.
יום אחד, בלי להודיע, הוא הגיע לעיר שלי. כתב לי:
אני פה. חייב לראות אותך.
המתין לי בתחנת אוטובוס המרכזית. הלכתי אליו וכשראיתי אותו עם התיק, הבנתי שמשהו השתנה. הוא חיבק אותי ואמר בפשטות:
אני אוהב אותך. לא רוצה לדבר איתך רק דרך המסך. באתי להסתכל לך בעיניים ולגלות אם גם את מרגישה.
התחלתי לבכות. לא מעצב אלא מרוב התרגשות, חשש והפתעה. אמרתי לו “כן” שגם אני התאהבתי בו, בלי לשים לב. מאותו יום התחילה מערכת היחסים שלנו באופן רשמי.
היום, שלוש שנים אחרי, אנחנו ביחד. מאורסים. התחתנו באוגוסט. מתחילים לשלוח הזמנות. לפעמים אני חושב שאם לא הייתי נוסע לחפש מישהי שדחתה אותי… לא הייתי פוגש את האיש שהיום הוא בעלי.
ואפילו שהכל התחיל מבכי על ספסל מול בית חולים זה הפך להיות סיפור אהבה הכי מרגש ומפתיע שהיה לי. למדתי שהלב לפעמים יודע יותר טוב מכל הגיון בקצה הראש.
