ארבעים שנה שמעתי את אותה המילים, וכל פעם הן נשמעו כמו כתר לראשי.
״אשתי לא עובדת. היא המלכה של הבית.״
האנשים מסביב היו מחייכים. מעריכים אותי. לפעמים אפילו מקנאים בי.
ואני… אני באמת האמנתי.
האמנתי שאני חשובה. שאני שווה. שמה שאני עושה הוא העבודה הכי גדולה בעולם.
וזו עבודה אמיתית. רק אף אחד לא קרא לזה ״עבודה״.
אני הייתי הטבחית, המנקה, המטפלת, המורה, האחות, הפסיכולוגית, הנהגת, הרואה החשבון, המארגנת של הכול. עבדתי ארבע־עשרה שעות ביום, לפעמים יותר. לא היו ״חופשות״. לא הייתה ״משכורת״. לא תמיד היה ״תודה״ כשבאמת הייתי זקוקה לו.
היה רק משפט אחד:
״את בבית. טוב לך.״
הילדים שלי אף פעם לא יצאו לבית הספר עם בגדים מלוכלכים. בעלי תמיד חזר הביתה ומצא אוכל חם על השולחן. הבית שלנו היה מסודר. החיים שלי היו מלאים רק בזה שכולם יהיו רגועים.
לפעמים הסתכלתי במראה ולא ראיתי אישה.
ראיתי תפקיד.
אבל אמרתי לעצמי: ״זה המשפחה. זו אהבה. זה הבחירה שלי.״
הייתה לי נחמה אחת ש״הכול שלנו״.
הבית שלנו.
הכסף שלנו.
החיים שלנו.
אבל האמת הייתה שונה.
כשבעלי חזר אל הבורא… עולמי התפרק לא רק מהצער. הוא התרסק גם מהמציאות.
בכינו. קראו לו ״איש גדול״, ״מפרנס״, ״עמוד התווך של המשפחה״.
ואז הגיע היום שבו קראו את הצוואה.
עמדתי שם אלמנה ידיים רועדות וכאב בחזה, מחכה לפחות לאיזו בטיחות, הגנה… אחרי כל השנים שנתתי לו.
ואז שמעתי את המילים, שהפכו אותי לזרה בחיי שלי.
הבית היה רשום על שמו.
החשבון בנק היה רק שלו.
הכול היה על שמו.
ו״שלנו״ נהיה ״שלו״ בשנייה אחת.
הילדים שלי הילדים שלנו ירשו את מה ששמרתי, ניקיתי וטיפחתי כל החיים.
ואני?
לא נשאר לי זכות אפילו לומר:
״גם זה שלי.״
מאותו יום התחלתי לחיות בצורה משפילה לא בעניות, אלא בתלות.
הייתי צריכה לבקש:
״אפשר לקנות תרופות?״
״אפשר לקנות נעליים?״
״אפשר לצבוע את השיער?״
כאילו אני לא אישה בת שבעים, אלא ילדה שמבקשת דמי כיס.
לפעמים עמדתי עם פתק ביד ליד הסופר ותהיתי איך זה אפשרי
איך עבדתי ארבעים שנה, אבל הערך של העבודה שלי הוא אפס?
לא כאב לי רק שלא נשאר לי כסף.
כאב לי שהייתי תמימה.
שלבשתי כתר של מילים, לא של בטחון אמיתי.
שהייתי ״מלכה״ אבל בלי זכויות.
ואז התחלתי לשאול את עצמי שאלות שמעולם לא הרשיתי לעצמי להתעורר אליהן:
איפה הייתי אני באהבה הזו?
איפה היה השם שלי?
איפה היה העתיד שלי?
ובעיקר למה שנים חשבתי שלדרוש כסף לעצמי זה חוסר אמון?
היום אני יודע את האמת.
להחזיק הכנסה משלך, חשבון בנק לך, חיסכון ופנסיה משלך זה לא בגידה באהבה.
זה כבוד לעצמך.
אהבה לא אמורה להשאיר אותך בלי הגנה.
אהבה לא אמורה לקחת לך את הכוח, ואז לגרום לך להתחנן.
לקח לחיים
אישה יכולה לתת את חייה לבית אבל הבית צריך להעניק לה מקום אמיתי לא רק במטבח, אלא בזכויותיה, בביטחונה ובכספה.
עבודת הבית ראויה להערכה.
אבל תלות היא מלכודת.
שאלה לך:
אתה מכיר אישה שהייתה ״מלכת הבית״ ולבסוף נותרה בלי זכויות ובלי עתיד משלה?
