עזבתי את העבודה שלי בגלל גבר. אנחנו גרים יחד שנה וחצי כבר. פעם עבדתי בחנות בגדים בקניון משמרות ארוכות, גם בסופי שבוע. אף פעם לא עשיתי הון מזה, אבל אלו היו הכסף שלי. שילמתי על הטלפון שלי, התחבורה, קניתי לעצמי דברים ולקחתי חלק בהוצאות הבית. אף פעם לא ביקשתי ממנו כסף לכלום.
הבעיה התחילה כשהחליפו לי את המשמרות. התחלתי להגיע הביתה בתשע בערב, גמורה מעייפות. יום אחד, כשחלצתי נעליים בסלון, הוא זרק לעברי: “עוד פעם מאוחר? הבית הזה נראה כמו מלון. את רק מגיעה, אוכלת והולכת לישון.” עניתי לו שניסיתי, אבל זו העבודה שלי, אין לי קסמים לעשות. הוא אומר: “את פשוט שמה את העבודה במקום ראשון, לפני הקשר שלנו.”
כמה ימים אחרי זה, עלתה השיחה שוב, הפעם בנימה “עדינה”. הכין לי ארוחת ערב ואמר: “אהובה שלי, אני רוצה שתחיי בשקט, בלי בוסים, בלי משמרות, בלי לחץ. אני מרוויח מספיק. אני יכול להחזיק אותנו. תוכלי להקדיש את עצמך לבית, לנו, ואחר כך אפילו אולי לחשוב על ילדים.” עניתי שאני לא רוצה להיות תלויה באף אחד. הוא התעצבן. אמר לי: “אז מה הטעם בכלל שנגור יחד, אם את לא בוטחת בי?”
הנושא נעשה כבד יותר ויותר. שהוא משלם את שכר הדירה, את החשבונות הגדולים, ואני “רק עוזרת”. יום אחד, כשאנחנו מתווכחים, הוא אמר משהו שאני לא מצליח לשכוח: “אם אני שם יותר כסף, לי צריכה להיות יותר מילה בהחלטות.” הרגשתי כמו אזעקה פנימית, אבל שתקתי.
דיברתי עם אמא שלי. היא אמרה ישירות: “זה לא אהבה, זה שליטה.” החברות שלי שלחו לי הודעות קול ארוכות: שאני לא טיפשה, ושאחר כך הוא יחליט לי על הכל, אפילו איזה שמפו לקנות. אחי אמר: “היום הוא גורם לך לעזוב עבודה, מחר יגיד לך איך להתלבש.” בכיתי בלילה ההוא, ובבוקר שוב הלכתי לעבודה, כאילו כלום.
עד שהוא בעצמו נתן אולטימטום. אכלנו ארוחת בוקר, והוא אומר בשקט: “אני לא רוצה אישה שחוזרת מותשת ואין לה כוח לבית שלה. אם את רוצה להישאר איתי, תחשבי ברצינות על לעזוב את העבודה הזו.” הוא אמר בזה רוגע וזה היה הכי גרוע. הרגשתי לכודה.
יומיים אחרי זה הגשתי התפטרות. כשיצאתי מהמשרד, התיישבתי על ספסל ובכיתי לבד. זו לא הייתה החלטה שמחה. זה היה פחד לאבד את הקשר. כשסיפרתי לו, הוא חיבק אותי, הרים אותי ואמר: “עכשיו הכל יהיה בסדר.” באותו ערב הוא העלה תמונה שלנו ברשת עם הכיתוב “האשתי היפה שלי”, כאילו הייתי פרס.
השבוע הראשון היה “נעים”. קמתי מאוחר, הכנתי ארוחות בוקר, ניקיתי. אבל מהר מאוד חל שינוי. כשקנה לי משהו, שאל: “כמה זה עלה?” אם ביקשתי כסף למשהו אישי, עשה פרצוף. יום אחד אמרתי שאני רוצה תחתונים חדשים, הוא ענה: “אין לך מספיק?” התחלתי להתבייש לבקש.
היום אני מכבס, מבשל, מנקה ומחכה. הוא נכנס, מתיישב ושואל מה יש לאכול. אם משהו לא מוכן, הוא מעיר: “ומה עשית כל היום?” לפעמים בא לי לצעוק עליו, שפעם עבדתי שמונה שעות ביום, היה לי סדר יום, קולגות, חיים.
אמא שלי כבר לא מתקשרת הרבה, כי אנחנו רק רבים. החברות נמאס להן להזכיר לי, כי הן רואות שלא הקשבתי. ואני פה, בבית שכבר לא מרגיש לי שלי, תוהה אם לא ויתרתי על העצמאות שלי בשביל זוגיות שנהייתה לי כלוב יפה.
ויתרתי, כי חשבתי שאני בונה חיים משותפים, והיום אני מבין שמסרתי את החירות שלי בידיים שלי. הלקח שלי לעולם לא לשים את כל מי שאתה, את הכוח שלך, בידיים של מישהו אחר. חופש זה לא מובן מאליו.
