תקשיב, אני רוצה לספר לך משהו שעבר עליי זה לא פשוט, אבל אולי תצליח להבין. אחרי חמש שנות נישואים, אשתי עזבה אותי בשביל גבר אחר. ובתחילת כל הסיפור, נורא התקרבנתי וניסיתי לחשוב שאני הקורבן, אבל עם הזמן הבנתי שגם אני ממש לא הייתי בעל השנה. לא היו לנו ילדים. התחתנו די מהר, אחרי קשר של כמעט שנתיים. הכל היה ורוד בהתחלה חלומות, יציאות, הבטחות. אבל השגרה פשוט אכלה אותנו, ואני לא קלטתי את זה.
הייתי מאלה שחושבים שלהיות בעל טוב זה אומר רק לעבוד קשה ולהביא כסף הביתה. קם מוקדם לעבודה, תמיד ממהר, חוזר שפוך ועצבני. המון פעמים העדפתי להיזרק על הספה מול הטלוויזיה או עם הפלאפון, מאשר באמת לשבת ולדבר איתה. כשהייתה מזמינה אותי לצאת, הייתי עונה לה “פעם אחרת”, “אני עייף”, “זה יקר”. לאט לאט הפסקתי להיות רך איתה. הפסקתי להגיד לה מילים טובות. במקום להסתכל עליה כאישה שלי פשוט הפכה לרקע בחיים שלי.
היא ניסתה לדבר איתי, אמרה לי “אני מרגישה כמו שותפה לדירה, לא אשתך”. ואני מהצד שלי רק הגנתי על עצמי, אמרתי לה שהיא מגזימה, שככה זה אחרי החתונה אצל כולם. היו מריבות קשות, דלתות נטרקות, ימים שלמים של שתיקות. במקום לנסות לתקן, פשוט שתקתי ונעלמתי. היא בכתה, ואני עוד יותר נסגרתי.
הכל התחיל להשתנות כשהיא התחילה עבודה חדשה. התחילה להשקיע בעצמה, להתאפר, להתלבש יפה. במקום לפרגן, רק נהייתי יותר קנאי ומרוחק. היא התחילה לחזור מאוחר, הייתה מחייכת כשהיא בודקת את הטלפון. לילה אחד פשוט שאלתי אותה ישירות: “את דלוקה על מישהו?” והיא ענתה לי “אני אוהבת שוב להרגיש שאני חיה”. המשפט הזה חקוק לי בראש.
ניסינו כאילו “להציל את המצב”. יצאנו כמה פעמים לארוחה, נתנו הבטחות, אבל האמת שלא השתנתי. נשארתי קר, לא נוכח, בטוח שהיא תמיד תשאר. עד שהגיע הרגע שהיא פשוט אמרה: “אני לא מסוגלת יותר”. היא ביקשה קצת זמן לעצמה. הסכמתי, אבל עמוק בפנים הבנתי שכבר איבדתי אותה.
יום אחד מישהו סיפר לי שראה אותה בבית קפה בתל אביב עם גבר. בלי להתקשר אליה, פשוט באתי לקפה. ראיתי אותה צוחקת איתו, נוגעת לו ביד. עמדתי בחוץ, מסתכל עליהם דרך החלון כמו איזה דביל. כשהיא יצאה תפסתי אותה, והיא אמרה בפשטות “כן, אני נפגשת עם מישהו”.
אותו לילה היה לנו את השיחה הכי קשה שעברתי בחיים. בכיתי, התחננתי, אמרתי לה שהיא הורסת אותי. והיא אמרה משהו שכאב אפילו יותר מהבגידה: “עזבתי אותך לפני חודשים פשוט לא שמת לב”. היא אמרה שהיא עייפה מלחכות שאשתנה, שהיא הרגישה בודדה בתוך הנישואים האלה.
שבוע אחרי זה היא ארזה הכל. ישבתי והבטתי בה סוגרת תיקים, לא יודע מה לומר. שאלתי אם יש עוד משהו שאני יכול לעשות. היא רק ענתה “מאוחר מדי”. היא סגרה את הדלת ורק אז באמת נפל לי האסימון לא איבדתי אותה סתם בשביל מישהו אחר, אלא בגלל הטעויות שלי.
החודשים אחר כך היו גיהנום אשמה, כעס, קנאה, בושה. כל פעם שראיתי תמונה שלהם יחד פשוט נשברתי. אבל התחלתי סוף-סוף לראות את הדברים בבירור: הגאווה שלי, הקור, כמה שהייתי מנותק. אני לא מתרץ לה את מה שעשתה אבל גם לא משקר לעצמי.
היום אני גר לבד. למדתי לבשל, לסדר, לדבר על רגשות. הולך לפסיכולוג. החלטתי שאני לא רוצה להיות יותר הגבר הזה, שחושב שאהבה זה רק לשלם חשבונות.
