הודה שהוא אוהב אישה אחרת — ובפתק של אשתו גילה שהיא צפתה הכול מראש וגם המאהבת שלו לא חיכתה לו

שלב 1. חודש שהיה “כמו פעם”
איתן חזר שוב ושוב בראשו לאותו חודש, ולא הצליח להבין האם באמת התכוונה לשחרר אותו? או שאז כבר ידעה שתלך בעצמה?
אחרי שנאמר בשקט שלה:
טוב, אם אתה אוהב תלך. רק תעשה לי טובה אחת…
הוא התכונן לכל דבר: דמעות, התקפים, צרחות “מי היא?”, חקירות ליליות. אבל מיכל רק הוסיפה, מבטה חודר:
תן לי שלושים יום. תחיה כאן בבית כאילו כלום לא קרה. כאילו אתה עדיין בעלי. לא אשאל שאלות. לא אעכב אותך. אבל שלושים הימים האלה יהיו שלי. מצליח?
הוא שמח אפילו הנה אישה בוגרת, גירושים נורמליים, בלי בלאגן. אפילו החמיא לו שהיא לא נאחזת בו.
אצליח, אמר בקלות. ברור.
ואז התחילו שלושים הימים.
היא באמת לא שאלה כלום. לא בדקה את הטלפון. לא דלתה שמות. לא פתחה שיחות ארוכות. להפך הייתה בדיוק כפי שהוא התאהב בה פעם: שקטה, חמה, עם ה”אפיתי קציצות, תטעם לפני שיתקררו”, עם ידה על כתפו ברגע הכניסה.
פתאום הוא הביא פרחים לא ברור אם מתוך אשמה או שלגליה (במוחו כבר מזמן גלי הייתה “האחרת”) הציקה: “אתה כאילו מנסה להכאיב לה”. אז היה מסתתר מאחורי הזרים.
מיכל קיבלה את הפרחים… והביטה כמו מי שמנסה לזכור הכל. לא אותו את הבית. איך ריח הקינמון מלא בסלון. איך הוא מתיר נעליים בכניסה. איך מכונת הכביסה רועמת. איך האור נופל על החולצה כשהוא יוצא מהחדר.
איתן התחיל לתפוס את עצמו הוא לא רוצה ללכת. בחייו החדשים היה ריגוש, מתיקות, שם הרגיש מבוקש. אבל פה… היה ביטחון. יותר מדי ביטחון בשביל לא להעריך. אבל המילים כבר נאמרו: “אני אוהב אישה אחרת”. אז צריך להיות עקבי.
הוא לא ידע שמיכל בכל לילה, אחרי מקלחת, הייתה מתיישבת עם הלפטופ וכותבת משהו. לא ברשת, לא לעבודה. כתבה מה היא לוקחת, מה משאירה ולמי הודיעה.
שלב 2. הבוקר בו היא לא סבלה עוד אלא יצאה מהדלת
הוא התעורר אל דממה.
לא הדממה הרגילה של בוקר, כשהיא במטבח, מכונת קפה רועשת, רדיו ברקע. זו הייתה דממה ריקה. כמו דירה שעוד לא גרו בה.
מיכ? נמתח לצד המיטה שלה.
ריק. השמיכה מסודרת כמו במלון. הפיג’מה נעלמה.
הוא קם, נכנס למטבח. השולחן מצוחצח. הכיריים ריקות. אין חלוק על הכסא. נעליה נעלמו מהכניסה. הקרס האהוב של התיק שלה ריק.
בהתחלה לא נבהל חשב: “הלכה לאמא מוקדם”. אבל אז ראה דף מקופל על השולחן. עמוד פשוט, בכתב ידה. מסודר, יפה.
למעלה משפט אחד שגרם לו להרגיש קור בגב:
“איתן, את המתנה עשיתי לעצמי.”
הוא התיישב. פתח.
ומה שקרא בהמשך זה מה שהעמיד את שערותיו.
שלב 3. הפתק שלא היה פתק היה תיק חקירה
זו לא הייתה “אני עוזבת, בהצלחה”. זה היה… תיק. קר, אבל מלא אהבה. בסבלנות של מיכל שלו. היא כתבה כמו שמובילים יד ומסבירים:
“אתה אמרת: ‘אני אוהב אחרת’.
אני עניתי: ‘בסדר, תלך’.
אבל, איתן, לא קלטת, שברגע ההוא לא אתה עזבת אותי, אלא אני שחררתי אותך.
ביקשת חופש נתתי. הייתי צריכה 30 יום לסגור קצוות ולברר עם ‘האחרת’ שלך.
אז תקרא טוב. אל תקרע, אל תשרוף. תצטרך את זה.”
ואז לפי סעיפים.
1. “על הדירה”
“הדירה שלך שלי. עברה אלי מסבתא, ונרשמה על שמי כשנישאנו. אתה לא זוכר, כי היית מאוהב וחשבת שזה ‘לתמיד’.
בשנתיים האחרונות הצעת ‘למכור ולעבור למשהו גדול’. סירבתי עכשיו ברור לך למה.
אתמול הגשתי לביטוח לאומי בקשה למניעת שינויי רישום ללא נוכחותי. עם ‘האחרת’ שלך הדירה לא תלך לשום מקום.”
2. “על הרכב”
“הרכב? קח אותו. שלך. העברתי לך במתנה כן, תאמין כי לא רציתי שתחשוב שאני משאירה אותך בלי כלום. לא נוקמת. פשוט מסיימת יפה.”
3. “על ‘האחרת’ שלך”
פה עורו באמת סמר.
“אתה חושב שאני לא יודעת מי היא. יודעת. קוראים לה גליה. בת 29. עובדת בסוכנות נסיעות, אוהבת חיים יקרים.
המפגש שלך איתה בבר לא היה מקרי כמו שאתה חושב.
אבל, זה לא הכל.
לפני עשרה ימים פגשתי אותה. כן, איתן. אני. היא יודעת שיש לך אישה.
נפגשנו בבית קפה. אמרתי: ‘אם את אוהבת את בעלי כדאי שנכיר’.
בהתחלה ניסתה להיות צנועה, אבל ברגע שזיהיתי את המלון בירושלים, החופשה באילת והצמיד שנתת לה נרגעה.
יודע מה אמרה?
‘מיכל, את נהדרת. אבל איתן גבר בוגר. בוחר לבד’.
ואחר כך:
‘אני לא מתכוונת להיות אשתו ולכבס לו גרביים. מספיק לי שהוא משלם על הדירה והחופשות. אם תרצי קחי אותו בחזרה, רק שהכסף ימשיך להגיע.’
הפעלתי הקלטה.”
בתוך המעטפה הייתה דיסק און קי קטנה.
איתן השתנק. לא היה מאמין. גליה? גליה שלו? זו שבגללה רצה “להיפרד בכבוד”, בלי לפגוע במיכל? שתדבר כך?!
המשיך לקרוא.
4. “למה ביקשתי חודש”
“לא התחרפנתי. לא רציתי לצעוק לילות. רציתי:
למצוא את גליה ולשמוע בלי דרמה;
להחזיר את הכסף שהתחלת לשלוח לה מהחשבון המשותף (כן, איתן זה משותף, לא שלך ושל המאהבת);
להודיע לבנק שאתה תנסה למשוך את החסכונות;
להכין את מסמכי הגירושין כך שלא תיפול;
… ולזכור אותך נורמלי. לא את זה שמסתובב בבית עם פנים אשמות ופרחים ‘לכפרה’, אלא את זה שצחק, אכל פשטידות שלי ונישק את צווארי בבוקר.
זו הייתה המתנה שלי לעצמי. רציתי עוד חודש אחד רגיל של נישואין. האחרון. ואז לסגור את הדלת.”
הפחד עלה בו. הוא חשב שהוא מנהל את הסיטואציה, שייצא “מתורבת”, ותקבל תודה על הכנות. והנה הכל כבר חושב מראש.
5. “מה יקרה עכשיו”
“כשתסיים לקרוא, כבר אהיה אצל אמא שלי בירושלים. שם אגיש בקשת גירושין.
אין צורך לבוא הכל נעשה דרך עורך דיני.
נשארו לך הרכב ודברים האישיים שלך.
המשכנתא על המטבח שלך, העברתי על שמך (תמיד אמרת ש’זה הממלכה שלך’, אז גם תשלם).
החסכונות המשותפים מוקפאים עד חתימת הסכם.
ועוד משהו גליה עוד חודש תעזוב את סוכנות הנסיעות ותינשא. לא לך. כבר יש לה ארוס.
היא אמרה לי בעצמה. יש לך הקלטה.
אז איתן, אתה לא אוהב ‘אחרת’, אלא אשליה, שציירו לך בעדינות, נשית.”
הסיום היה מעט פחות קר.
“אתה לא רע. פשוט האמנת שאתה בלתי נאהב. זו מחלת גברים.
אהבתי אותך באמת. הרבה זמן.
אבל האם אני אוהבת גבר שמוכן למכור חיים בשביל נסיעה עם חצאית יפה? לא.
אז תלך.
בפעם הבאה, לפני שתאמר לאישה ‘אני אוהב אחרת’, תוודא ש’האחרת’ אוהבת אותך.
להתראות,
‘אשתו הנוחה’ לשעבר,
מיכל.”
למטה פתק שממש קבע לו אודם באוזניים:
“נ.ב. אם תנסה לחפש אותי ולעשות דרמה אשלח את ההקלטה שלך וגליה למנהל שלך ולאמא שלך. לא נקמה. לפעמים חשוב לראות את עצמך מבחוץ.”
שלב 4. בדיקת המציאות
הוא רץ מיד ללפטופ. הכניס את הדיסק און קי. ההקלטה פתחה.
…תביני, מיכל, נשמע קולה של גליה. רגוע, אפילו קצת משועשע. למה את נאחזת באיתן? את אישה בוגרת. הוא נחמד. נדיב. אבל יש לו משפחה. אני לא טיפשה לא מתכוונת להתחתן איתו. קיבלתי מה שרציתי וזהו.
ואם הוא יחליט לעזוב? שאלה מיכל בשקט.
יעזוב, אז מה? גליה פיהקה. תוך חצי שנה יבין שאני לא מתכוונת לבשל לו מרק. ולי כבר יש חתונה. אמרתי לך יש לי כבר מישהו. איתן פשוט ארנק נחמד כרגע.
הוא חושב שהוא אוהב אותך.
שיחשוב, גליה נחרה. גברים צריכים לשחק ‘ילד מאוהב’ לפעמים. העיקר הכסף זורם. אל תדאגי, אני לא אשלח לך את בעלך. לא צריכה אותו.
קולה של מיכל בהקלטה היה שקט יותר:
ואם אני אשחרר אותו?
או, תקחי בחזרה! צחקה גליה. אני לא רודפת אחריו. רק אחרי ההזדמנויות.
איתן כיבה.
הרגיש כאילו דלי מים קרים שופך עליו. ריק ודביק בחזה.
עזב את אשתו… בשביל אישה שכבר מתכננת להתחתן עם אחר.
התוודה “בכנות”… לאשתו שכבר חודש מסדרת אחריו הכל.
חשב שהוא ‘מתנהג במבוגר’… אבל נראה כמו ילד נאיבי עם ארנק שמן.
הבושה הייתה כזו שלא חווה אף פעם.
שלב 5. למה היא רצתה את “המתנה”
רק בערב הוא הבין למה קראה לזה “מתנה”.
כי הוא חשב שהוא מעניק לה מתנה כנות.
והיא עשתה מתנה לעצמה זמן.
בשלושים הימים האלה היא:
הסירה את השליטה שלו מהכסף המשותף;
הבינה ש’האחרת’ אינה יריבה, אלא צרכנית;
הכינה מסמכים על הבית ועל חייה;
והעיקר נפרדה בדרך שלה.
לא טרקה דלת, לא זרקה צלחות.
הלכה יפה. כך שכאב לא ישאר לה אלא לו.
איתן ישב על הרצפה בכניסה. הכניסה שלהם. הדירה שלה. ופעם ראשונה בחודש בכה. לא כי “אשתו עזבה”. אלא כי קלט:
היא תמיד הייתה חכמה יותר.
היא תמיד ידעה.
והיא תמיד אהבה כמו מבוגר, לא כמו גליה, “כל עוד משלמים”.
הוציא את הטלפון. מצא את גליה. התקשר.
היי, חתול, ענתה בקלילות. קצת מוקדם…
אפשר להיפגש? הוא בקושי הוציא.
או, לא, מיד התנגדה. היום אני עם שי. אמרתי לך. אל תעשה דרמות. ידעת שיש לי חיים.
עם שי? גרונו התייבש. זה… זה הארוס שלך?
נכון, היא משכה בכתפיים. איתן, בוא לא נחפור. עזרת לי תודה. אבל לא הבטחתי כלום. אני רצה.
הקו נותק.
הסתכל במסך.
זהו.
הפסיד את אשתו בשביל אישה שראה אותו רק כארנק.
אפילוג
שבוע אחר כך קיבל מכתב דואר אמיתי.
“איתן.
אל תחפש אותי.
אני לא כועסת.
פשוט סיימתי.
אם פעם תגדל לאהוב אדם אמיתי ולא אשליה הכול יהיה לך.
רק אל תגיד ‘אני אוהב אחרת’, לפני שתוודא ש’אחרת’ לא מדברת כמוה עליך.
שמור על עצמך.
מ’.
הניח את המכתב לצד הפתק הראשון שלה, והבין: המתנה הכי גדולה שנתנה להראות לו את עצמו. כולו. בלי מסכות.
וזה גרם לשיערותיו לזוז באמת כי להסתכל כך פנימה היה מפחיד יותר מלהודות: “התאהבתי באחרת”.