יומן אישי, יום שלישי
היום נשארתי בבית אחרי העבודה, בדיוק בשעה הזאת בה הדירה שקטה מידי, וכל הזיכרונות יוצאים מהצללים. רחל עזבה אותי בשביל גבר אחר אחרי חמש שנות נישואין, וזה שורף, אבל אפילו יותר אני מרגיש שהכול זה גם בגללי. לא היינו לנו ילדים. התחתנו מהר, אחרי שנה וחצי של זוגיות. בהתחלה הכול היה כמו בסרט תוכניות, טיולים, הבטחות. אבל בשלב מסוים השגרה כרסמה, ואני אפילו לא שמתי לב.
הייתי מהגברים האלה שחושבים שלהיות בעל טוב זה בעיקר ללכת לעבוד, להביא כסף הביתה. כל בוקר קמתי מוקדם, מיהרתי, חזרתי הביתה עייף ועצבני. לרוב העדפתי לזרוק את עצמי על הספה מול הטלוויזיה או הגלישה בנייד, במקום לשבת ולדבר איתה. כשביקשה שנצא, עניתי פעם אחרת, אני עייף, זה עולה כסף. לאט-לאט הפסקתי להיות עדין, הפסקתי להגיד לה מחמאות, אפילו הפסיק להסתכל עליה כעל אישה כאילו היא חלק מהריהוט בבית.
רחל ניסתה להעיר לי. אמרה לי: אני מרגישה כמו שותפה בדירה, לא כאשתך. הגנתי על עצמי, טענתי שהיא מגזימה, שככה כולם אחרי נישואין. היו לנו הרבה ריבים, דלתות נטרקות, ימים של שתיקות. העדפתי לברוח לשקט במקום לנסות לתקן. היא בכתה, ואני נסגרתי.
השינוי באמת התחיל כשהחלה לעבוד במקום חדש. היא התחילה להשקיע בעצמה בגדים, איפור, חיוך אחר. במקום לשמוח עבורה, הפכתי חשדן וקר. היא חזרה מאוחר יותר מהעבודה, וחייכה אל הטלפון שלה. לילה אחד שאלתי אותה ישירות: את מחבבת מישהו? והיא ענתה: אני אוהבת שוב להרגיש חיה. המשפט הזה רודף אותי עד היום.
ניסינו להציל מה שאפשר. יצאנו מדי פעם, נדרנו הבטחות לשינוי, אבל האמת היא שלא באמת השתניתי. נשארתי אדיש, הייתי בטוח שהיא תמיד תישאר. עד שיום אחד היא אמרה: אני לא יכולה יותר. ביקשה הפסקה. הסכמתי, אבל עמוק בלב ידעתי שהיא כבר לא איתי.
פעם אחת חבר כתב לי שראה אותה בקפה עם מישהו. בלי להתקשר, נסעתי לשם. דרך החלון ראיתי אותה צוחקת, נוגעת ביד שלו. עמדתי בחוץ, כמו טיפש. כשיצאה, עמדתי מולה. היא פשוט אמרה: כן, אני יוצאת עם מישהו אחר.
אותו לילה היה קשה מכל. בכיתי, התחננתי, אמרתי לה שהיא הורסת אותי. היא ענתה משהו שפגע בי יותר מכל הבגידה: עזבתי אותך לפני חודשים, אתה לא שמת לב בכלל. היא אמרה שהיא עייפה מלהמתין שאשתנה, שהיא הרגישה לבד איתי.
שבוע אחרי זה היא ארזה את הבגדים שלה. עמדתי וצפיתי בה, בלי לדעת מה לומר. ביקשתי, ביקשתי שתיתן לי עוד סיכוי. היא אמרה, בקור רוח שאני מכיר כל כך: מאוחר מדי. כשהדלת נסגרה, הבנתי לא איבדתי אותה רק בגלל גבר אחר, אלא בגלל הכשלים שלי.
החודשים שאחרי היו גיהינום; אשמה, קנאה, בושה, כעס. כשראיתי תמונה שלהם יחד פשוט הרגשתי שאני נופל. אבל לאט-לאט התחלתי לראות גם בי את האשמה: הגאווה, הקרירות, השאננות. היום אני לא מצדיק שום דבר, אבל גם לא משקר לעצמי.
עכשיו אני לבד. לומד לבשל, לסדר, לדבר על רגשות. הולך לטיפול. אני נשבע שלא אהיה שוב הגבר הזה שחושב שאהבה נגמרת בתשלום חשבונות.
