בלי נשמה…
צביה בן-דוד חזרה הביתה. למרות גילה המתקדם בדיוק חגגה 68 צביה עדיין דואגת לעשות פינוקים קטנים לעצמה, כמו ללכת לספר שלה ולא לקטוף מקרר לחיים. ספר ותמרוקים, לק ג’ל וניקוי עור זה מניות ביציבות מצב הרוח.
“צביקוש, איזו קרובת משפחה שלך הייתה פה. אמרתי לה שתחזרי יותר מאוחר, הבטיחה שתקפוץ שוב,” אמר בעלה, יורם.
“על מה אתה מדבר? אין לי כבר קרובים. אולי מישהי מה’שבעה דורות אחורה’, בטוח תבוא לבקש משהו היית צריך להגיד לה שנסעתי עד אילת!”, ענתה לו צביה בפנים חמוצות.
“למה לשקר? נראה לי, היא באמת שלך גבוהה, מרשימה, מזכירה קצת את אמא שלך, עליה השלום לבושה אלגנטי מאד,” ניסה יורם להרגיע את אשתו.
אחרי איזה ארבעים דקות, קרובת המשפחה דפקה בדלת. צביה פתחה לה. ואכן, יש דמיון לאמא שנפטרה, לבוש יוקרתי: מעיל יפיפה, מגפיים, כפפות, עגילי יהלום קטנים יש דברים שצביה מכירה ממש טוב.
צביה הזמינה אותה לשולחן שכבר היה ערוך.
“בואי נתחיל מחדש, אם קרובות משפחה אנחנו. אני צביה, בלי שום בן-דוד. רואה שאנחנו בערך אותו דור. זה יורם, בעלי. את איך קרובה אליי בדיוק?” ביררה צביה.
האישה היססה, הפנים שלה קצת האדימו. “אני גליה… גליה בר-דוד. באמת, לא הרבה שנים מפרידות בינינו. אני בת חמישים נולדתי בי”ב ביוני. התאריך הזה לא מזכיר לך משהו?”
צביה הלבינה.
“אני רואה שזיהית. כן, אני הבת שלך. בבקשה, אל תתרגשי. לא באתי לקחת ממך כלום. רק רציתי סוף סוף לראות את אמא שלי בפעם הראשונה. כל החיים חשבתי למה אמא לא אוהבת אותי. אגב, לה כבר שמונה שנים שלא איתנו. פשוט לא הבנתי למה אבא כל כך אוהב אותי, ואמא… כלום. אבא הלך רק לפני חודשיים. ברגעיו האחרונים סיפר לי עלייך, ביקש שתסלחי לו, אם תוכלי,” סיפרה גליה בהתרגשות.
“אני לא מבינה כלום? יש לך בת?” שאל יורם המום.
“כנראה שיש. אני אסביר לך אחר כך,” ענתה צביה.
“אז את הבת שלי? יפה. ראית אותי זהו. אם את חושבת שאבקש סליחה או משהו, זה לא יקרה. אין לי שום אשמה כאן,” אמרה לצביה בתכליתיות, “את כל האמת שמעת מאבא? אם את מצפה לעורר בי רגשות אימהיים תשכחי מזה. אפילו גרגר לא תמצאי.”
“אני יכולה לבוא שוב? אני גרה פה ליד, בפרבר. בית גדול, שני קומות. תבואו את ויורם. אולי תתרגלי לכך שיש לי משפחה. הבאתי תמונות של הנכד והנינה. רק תראי פעם?” ניסתה גליה בזהירות.
“לא רוצה. אל תבואי. תשכחי שנפגשנו. שלום,” ענתה צביה וקצת ניטרלה את המתח.
יורם הזמין מונית לגליה וליווה אותה החוצה. כשחזר, צביה כבר ניגבה שולחן וישבה לראות סדרה.
“תגידי, את מאלו שיכולות לפקד על גדוד ולא יזוז להן שערה. אין לך קצת נשמה בפנים? תמיד חשדתי שאת קשוחה, אבל ככה? זה כבר מוגזם,” נאנח יורם.
“כשפגשתי אותך, הייתי בת 28, נכון? תשמע, יקר שלי את הנשמה שלי חילקו וחבטו מזמן. אני ילדה מכפר שתמיד חלמה להגיע לעיר הגדולה, אז השקעתי בלימודים, התקבלתי לאוניברסיטה היחידה מהכיתה.
הייתי בת 17 כשפגשתי את דוד. הייתי מאוהבת עד מעל הראש. הוא היה מבוגר ממני בהרבה, זה בכלל לא הפריע לי. אחרי הילדות הענייה שלי, הכל בעיר הגדולה היה כמו דיסנילנד. המלגה כמובן לא מספיקה לכלום, לכן שמחתי כל פעם שהוא הזמין אותי לקפה או לגלידה.
הוא לא הבטיח כלום, אבל הייתי בטוחה שככה רומנים נגמרים מתחתנים. כשפעם הזמין אותי אליו לבית במושב, הלכתי בשמחה. הייתי בטוחה שככה נרתם אליי לנצח. הביקורים הפכו לדרך קבע. מהר מאוד הבנתי שנכנסתי להיריון.
אמרתי לדוד. הוא שמח מאוד. אבל כששאלתי מתי מתחתנים כבר יש לי 18, אפשר להגיש טפסים ללשכת הנישואין ענה לי: “מתי הבטחתי לך חתונה? לא הבטחתי, וגם לא אתחתן. אני כבר נשוי.”
“אבל מה עם הילד? איתי?” תמהתי.
“מה איתך? את צעירה, בריאה, ישר אפשר לעשות פסל בדמותך בגן העירוני. קחי חופשה מהאוניברסיטה, תסתירי את זה, תלמדי, ואז תקחי חופשה למס’ חודשים. אחרי הלידה, אנחנו אשתי ואני ניקח ממך את התינוקת. לא מצליח לנו כבר שנים ללדת מי יודע, אולי כי אשתי גדולה ממני. תולידי, נשלם לך לא מעט שקלים אחרי זה, ותמשיכי בחיים שלך.”
לא דיברו אז בישראל על משהו כמו פונדקאות. הייתי בעצם הפונדקאית הראשונה, ומי היה לי כבר במושב? לא התכוונתי להחזיר הביתה בטן ולבייש את המשפחה.
עד הלידה גרתי אצלם בבית המפואר. אשתו של דוד לא דיברה איתי, אולי פחדה או קינאה. את הבת ילדתי אצלם, עם מיילדת שהוזמנה במיוחד הכל רשמי. לא הנקתי, לקחו אותה מיד. מאז לא ראיתי אותה. שבוע אחרי הלידה, הודיעו לי בעדינות שהגיע הזמן ללכת. דוד נתן לי חבילה של שטרות חדשים, הכל בסדר.
חזרתי לאוניברסיטה, אחרי הלימודים הלכתי לעבוד במפעל. קיבלתי חדר במעונות, עבדתי ראשית כמנהלת ייצור, אחר כך התקדמתי.
חברים היו, אבל אף אחד לא רצה להתחתן עד שבאת אתה. הייתי כבר בת 28, לא רציתי, אבל זה משהו שצריך, לא?
המשך אתה מכיר. חיינו טוב שלוש מכוניות, בית מפואר, דירת נופש ניצבת לשפץ, כל שנה טיול לחו”ל, המפעל צלח את כל המשברים כי אנחנו עושים חלפים לטרקטורים שאף אחד לא יודע איך. עד היום יש שם גדר תיל ושומרים.
יצאנו לפנסיה מוקדמת. הכל יש ילדים לא, וטוב שכך. כשאני רואה מה הולך עם הילדים היום” סיימה צביה את המונולוג.
“אני מרגיש שביזבזנו את השנים. אהבתי אותך וניסיתי כל החיים להפשיר לך את הלב, זה לא עבד. טוב, אין ילדים אבל אפילו גור כלבים לא התחשבת, או חתול משוטט. אחותי ביקשה קצת עזרה עם הבת שלה אפילו לשבוע לא הסכמת לארח. היום הגיע הבת שלך, איך קיבלת אותה? בת, הדם שלך! אלוהים אדירים, אם היינו קצת יותר צעירים הייתי מתגרש, אבל עכשיו זה מאוחר. אצלך קר כמו מקפיא במכולת,” ענה יורם בכעס.
צביה קצת פחדה אף פעם לא דיבר איתה כך.
הבת הזאת שיבשה לה הכל.
יורם עבר לגור בדירה בנעורים. כל השנים הוא חי שם. יש לו שלושה כלבים, כולם אסף מהרב־סמך, וקשה לדעת כמה חתולים גם.
כמעט לא רואים אותו בבית. צביה יודעת שהוא מבקר אצל הבת שלה, גליה, וסבא של הנינה הוא ממש מה זה.
“תמיד היה, ותמיד נשאר חי בסרטים. שיחיה איך שבא לו.” ככה חושבת צביה.
צה”ל של המגע אין לה שום רצון לראות מקרוב את הבת, הנכד או הנינה.
היא נוסעת לבד לים, עושה בטן-גב, מתמלאת אנרגיות, ומרגישה פשוט נפלא.
