מתנה לעצמי
נועה בן-דוד ג’ינג’ית חיננית עם עיניים כחולות, בת חמישים וקצת, מלאת קימורים (ובעיקר בעיקר טובה בלנחם את עצמה בחומוס אחרי ימי עבודה קשים), עמדה לה ליד החלון של סוויטה חמישה כוכבים בהרצליה, לגמה ליקר תמרים וחשבה לעצמה:
“הגעתי לזה… גרושה בגיל העמידה, לבד, במלון של זוגות מאוהבים. מזל שזו סוויטה ולא אכסניה עם נוף לחניוןכי אז זה כבר באמת היה שפל.”
נועה הייתה בטוחה שכבר מזמן עבר זמנה ברומנטיקה: אי שם בין טיטולים אחרונים לאיחולי מזל טוב בבר מצוות הילדים. נכון, מדי פעם הופיעו גברים, אבל איכשהו זה תמיד הסתיים במפח נפש מהסוג שמוביל להזמנה של חבילה זוגית לוולט. החלטתה: זוגיות זה כנראה למישהי אחרת.
אבל אז הופיע הוא מחזר ווירטואלי עם עברית מושחזת. ההודעות שלו זיקקו לה אדמומיות בלחיים ויישרו את הגב מבחירה. היו כאלה שהיא הייתה שוקלת למסגר ולתלות על המקרר כדי לזכור ולהתרחק מהמקרר הפיזי עצמו. לפעמים נועה חשבה או שהוא הולך קבוע לסדנת כתיבה, או שיש לו המון זמן פנוי ומעט מדי חברים.
היא שוב הפכה לנועי. קנתה שמלה שגרמה לכולן במשרד לגלגל עיניים, חזייה במחיר של חבילת טיסה ליוון ואפילו נרשמה לקרוספיט. עשתה סקוואטים בהתלהבות כאילו על כתפיה גורל הציונות.
“אם אני מחר מתה מהסקוואטים, לקבור אותי עם השמלה הזו. שידמיין רגע מה הוא הפסיד,” התבדחה באוזני החברות.
ואכן, הייתה פגישה. מוצלחת למדי. פרטים לא לציטוט. די בכך שבראי ניבטה אליה נועי צעירה ומאושרת מתמיד.
אבל הפעם השנייה כבר לא עשתה עבורה חשבון. תכננו דייט רומנטי בעיר נמל מתוקה כמו יפו, נועה התכוננה, התרגשה, ואצלו ברגע האחרון משבר לחץ דם, והיא נותרה עם ליקר ביד מול וילון ממוזג בעיר זרה. כנראה הסטרס בכל זאת עושה את שלו. נדמה שהגורל קורץ לה: “אל תגזימי, ילדה”.
נועה התיישבה ליד החלון וניסתה לחשוב בהיגיון:
“נו שוין. מה אני אספר לנכדים? ‘סבתא, איפה חווית את התקומה השנייה שלך?’ ‘בחניון שדה התעופה, מחכה לדייט עם כדור לִחץ דם.’ רומנטיקה במיטבה!”
בבוקר שאחר כך, הלכה לספא והצהירה: “די, חמודה. מעכשיו חוגגים את החיים לעצמנו. בלי ויתורים.” הקוסמטיקאיות בספא טענו שהעור שלה זוהר. היא הביטה בראי אכן זוהר, אבל בעיקר מהשמן.
הסיור בעיר היה מהנה במיוחד. המדריך גבוה, שיער כסוף, והקול שלו כמו שוקולד מריר. לצידו מלמלה איזו גברת בחליפת אדידס, אבל נועה התמכרה רק לקול שלו. הוא דיבר על קרבות אבירים מימי הביניים, ונועה חשבה לעצמה: הגברים נלחמים כבר מאות שנים על ערים, ואנחנו על תשומת לב. שום דבר לא באמת משתנה.
את חייבת לטעום את הרוגלך, התעקש המדריך ודאג להושיב את הקבוצה בקונדיטוריה הכי טובה בעיר, תוך כדי שהוא בוהה לה עמוק עמוק בעיניים.
הרוגלך היה מופלא. כמעט התאהבה רק בבצק, כמובן. “רוגלך, בניגוד לגברים,” חייכה לעצמה, “אף פעם לא מאכזב.”
בהמשך היה שופינג: תליון עם לאפיס כחול ושמלה טורקיזית כל כך צמודה, עד שנועה מצאה את עצמה קורצת במראה. אפילו חשבה שאין מצב שתעז ללבוש אותה באמת, אבל האמתלא עצרה את עצמה.
במטוס חזרה, נועה הביטה מבעד לחלון העיר הלכה והתרחקה, ביחד עם כל התקוות הרומנטיות.
נו, אולי עוד ייפגשו, ואולי לא. אין לדעת, אבל החיים הרי לא נגמרים כאן.
לפניה חיכו מלתחה חדשה, כמה חופשות, ואולי עוד רוגלך. עם גבר, או בלעדיו.
“ואם בלעדיו לכי על כדור גלידה וניל והרבה פחות דרמות,” חייכה לעצמה ונרדמה בשקט.
