בת אחת לשניים

יומני, יום חמישי, תל אביב
לפני עשרים וחמש שנה, החיים הובילו אותי בדרכים שלא שיערתי. אני נזכרת עדיין ברגע שבו פגשתי את דוד. הייתי אז צעירה, כמעט בת עשרים וחמש, ובפגישה הראשונה שנפגשנו במסעדה ברחוב דיזנגוף, כבר ידעתי שהוא האיש שלי. חודש של הכרויות ועיניו כבר הביטו בי בעומק:
“דבורה, התינשאי לי?” הוא אמר. התרגלתי לקרוא לו דוד, אבל שם המשפחה שלו היה שושן, ואני הרגשתי כאילו כול העולם שלי משתנה.
לא ידעתי מה לומר, הרי חודש זה כלום אבל דוד התעקש: “אני יודע מה אני רוצה, ואין לי צורך בעוד זמן. את שלי.” צחקתי, חיבקתי אותו והסכמתי. אימא שלי, לאה, נבהלה: “דבורה, את בטוחה? אולי את בהריון?” צחקתי: “אימא, זה פשוט אהבה. לאהבה אין הגיון לפעמים.”
בני משפחה וחברים הופתעו, אבל מהר מאוד הבינו שאנו באמת מתאימים. דוד היה עדין, מתחשב. אהבתי אותו, הוא אהב אותי.
חלפו השנים ואהבתנו רק התחזקה, אך דבר אחד העיב לא הצלחתי להיכנס להיריון. ניסיתי רופאים, ניסיתי תפילות בבנימין, אפילו הלכנו לכותל כלום. דוד אמר יום אחד: “אולי נאמץ, דבי, נמצא ילדה קטנה ונגדל אותה יחד?”
הסכמתי מיד. לא הייתה לי שאלה רק חלום קטן שמישהו בחיינו יקרא לי “אמא”.
נסענו למוסד בתל אביב, שם בין ילדים רבים רגשניים ומבולבלים, רצה אלינו ילדה אחת עם עיניים כחולות ושיער בהיר. היא אחזה בכף ידי וקראה: “אמא.” דמעות עלו, ידעתי שזהו, היא הילדה שלנו. קראנו לה ליבי, והיא הפכה למרכז הבית.
ליבי הייתה ילדה מתוקה, מלאה חיוך ומתיקות. דוד אהב אותה איבו, ואני הרגשתי לראשונה מהי אימה אמיתית. כולם בשכונה שלנו ברמת גן ידעו שליבי ילדה מאומצת, אבל כשהייתה קטנה, לא היו בעיות.
בגיל ארבע-עשרה, אחרי שחזרה מבית הספר, מישהו אמר לה שהיא לא ילדה ביולוגית שלי. היא הגיבה בהתפרצות. “למה אף פעם לא אמרת לי?” היא צעקה. ניסיתי להרגיע: “רצינו שתביני, שנעבור את זה יחד חיכינו שתגדלי.”
אך בגיל ההתבגרות היא התעצבנה, התרחקה, דיברה בחריפות, סגרה דלתות. ואז הגיעה טרגדיה: דוד נהרג בתאונה חורפית בדרך חזרה מירושלים. אני, אז בת ארבעים ושש, מצאתי עצמי לבד עם ליבי, והיא במקום לתמוך בי, הלכה והסתגרה.
השתדלתי לשמור על קשר, לא צעקתי אף פעם, רק בכיתי בלילות. ליבי גדלה מהר. אחרי תיכון הודיעה לי: “אני עוזבת לעיר.” חשבתי שתלך ללמוד, אבל היא עזבה כדי לחפש את אמא הביולוגית שלה.
“את לא מספיק לי?” שאלתי בעצב.
“אני חייבת לדעת מי היא”, היא ענתה, “למה היא ויתרה עלי.”
לא היה טעם להילחם, ליבי בת תשע-עשרה, לקחה תיק קטן, נשקה לי בלחי והלכה. עמדתי בחלון, ראיתי אותה נעלמת בין האנשים בתחנת האוטובוס. הבית התרוקן.
עברו שנים, אני כבר בפנסיה. לעיתים רחוקות ליבי מגיעה עם הילדים, והבית מתמלא באור. ברוב הזמן אני לבד. תמונה של דוד עומדת על מדף, מחזיק את ליבי מטבע הייתי מצלמת אותם כך, מחייכים.
“הלכת מוקדם מדי, דוד,” אני לוחשת לתמונה, “השארת אותי לבד.”
הרוגע נקטע רק כשחתול שלי, מיצי, קופץ על המתלה, ומיד אני קמה להאכיל אותו, יוצאת למכולת. ואז יום אחד, כשאני מתרפקת על תה, נשמעת דפיקה בשער.
אני נזכרת איך ליבי הודיעה שהיא נוסעת, שוב ושוב, והלב שלי נצבט. אני מתלבשת, יוצאת לחצר. שם נמצאת אישה צעירה, עיניים עצובות, עומדת ומתלבטת. “שלום,” היא אומרת בקול שקט, “את דבורה שושן?”
“כן”, עניתי. “מי את?”
“אני אמא של ליבי… זאת אומרת, האמא הביולוגית… קוראים לי רות. אני חושבת שאת מבינה.”
כל גופי הצטמרר. רק עכשיו עזבה ליבי, ועכשיו עומדת פה האמא.
“קרה משהו לליבי?” שאלתי בדאגה.
“כן,” רות אמרה במהירות, “היא בבית החולים בתל אביב. קרה לה משהו בבטן בפארק, הזמנתי אמבולנס. היא ביקשה שאבוא למצוא אותך.”
הזמנתי אותה פנימה, מזגתי לה תה חם. רות ישבה, סיפרה: “הייתי ילדה בעצמי כשהולידתי את ליבי. ההורים שלי לחצו לוותר עליה, החבר נעלם. פשוט לא היה לי דרך אחרת. שנים אני חיה עם זה… עכשיו לאהובתי ביקשה שתבואי.”
קמתי מהר: “למה ליבי לא התקשרה?”
“גנבו לה את התיק, עם פלאפון וכל המסמכים.”
לחצתי: “ילדה שלי…”
רות המשיכה: “היא נתנה לי את הכתובת שלך לפני שלקחו אותה לבית החולים.”
ישבנו בשקט, מבט אחד לשנייה לא הייתה עוינות, רק כאב ודאגה.
נסענו יחד לבית החולים באוטובוס ישן, שוחחנו בדרך: “גם אני לבד,” אמרה רות, “בעלי נפטר, לא ילדתי עוד. אולי זאת גזירת שמים.”
“נשארה לנו רק ליבי,” אמרתי, “יש לנו בת אחת לשתינו.”
“כנראה,” חייכה רות בעצב.
בבית החולים, כששאלו: “למי באתן?” שתינו עניתי יחד: “לבת שלנו, ליבי שושן.” הרופא שאל: “מי אתן לה?” “אמהות,” עניתי במבטא יחד, וצחקנו כולנו.
ליבי שכבה מחוברת למכשירים, מביטה בנו ומחייכת: “אמא… ואמא…”
נישקתי אותה, רות ישבה לצידה: “הכול בסדר ילדה, את לא לבד,” היא ליטפה אותה דמעות זלגו לשתינו.
מאז לליבי שתי אמהות, ואחרי שנים גם בעל ושני בנים. ולי ולרות בת אחת משותפת. לפעמים כולנו נפגשים, הבית מתמלא אור.
שישו ושמחו, ותודה על כל אהבה שהעולם יאיר לנו בטוב.