לא יפה

נעמה התמקמה בנוחות על הספה החומה בבית הקפה ברחוב דיזנגוף, מחכה להזמנה שלה. היא אהבה לבקר כאן לפני העבודה, להזמין קפוצ’ינו חם ואקלר שוקולד, ולהתמלא ברגע קטן של שמחה.
מבעד לחלון, הטיפות הכבדות של הגשם התדפקו בעקשנות על הזגוגית. נעמה לגם בזהירות מהקפה הרותח. מעבר לשולחן שלה ישבו שתי בחורות, כנראה חברות ותיקות.
תקשיבי, אתמול ראיתי את החברה של האקס שלי. בחיי, לא מבינה מה הוא מוצא בה! אין לה מראה, אין לה סטייל.
אולי עושה לו פלאות במטבח? או בכלל, במיטה? גיחכה השנייה.
עזבי שטויות. תראי את התמונה שלה בפייסבוק. מהפנים האלה שום יופי לא זורח.
הן צחקקו. נעמה קפאה במקום; בראש רץ לה מונולוג ישן-נושן של אמא שלה, אותו שמעה בהיחבא בגיל שבע בשיחה בין ההורים. “הילדה שלנו, לא נולדה יפייפיה. אם לא זכתה ביופי, שתהיה לה לפחות דרך ארץ ומעשים יפים”.
נעמה הבוגרת הקפידה להתלבש בטעם, להיראות מסודרת תמיד. ועדיין, משהו עמוק בה גרם לה להרגיש תמיד לא מספיק. אמא הייתה מחזקת: “גאווה, ילדה שלי. תשתדלי, תלמדי מה שלא תקבלי במראה, תקבלי בסכל ובחום. אל תישארי לבד”.
בבית הספר התביישה בגוף הדקיק ובחוסר החן של גילה. באוניברסיטה למדה לבחור בגדים נכונים, להתאפר. אפילו התחילה קשר עם בחור, אך הוא אהב לצחוק על “הישבן השטוח” שלה ו”הרגליים של שחקן כדורסל”. שם הבינה שכנראה, גם את החכמה שלה איש לא יאהב באמת. היא השלימה עם זה, והמשיכה הלאה.
כשהקפה התרוקן והאקלר נאכל עד תום, מיהרה לעבודה. בהפסקת הצהריים הייתה צריכה לקפוץ לדירה של חברתה, ליאורה, להאכיל את החתול ולהשקות את העציצים. ליאורה טסה לשבועיים לרומא, והבעל שלה כמעט לא בבית. “אם במקרה יפגשו נעמה אפילו לא תמשוך לו את העין”, חשבה ליאורה בנחת ועזבה את הארץ.
נעמה נכנסה לדירה, האכילה את מיצי המנומנם ואז ניגשה להשקות את הסחלב. מהדירה הסמוכה בקע שיר של שלמה ארצי. נעמה זיהתה מיד את הצלילים והתחילה לזמזם: “תגידי יש לך רגע, זכרונות יפים…” פתאום, בתוך האור הצהוב של הבית, בין הצמחים הרעננים, הרגישה עליזה, כמעט מרחפת. היא התחילה לרקוד בלי משים, מביטה בפרחים ובדמותה במראה.
ואז שמעה קולות מעבר לדלת.
היא הסתובבה בבהלה שני גברים עמדו בכניסה. אחד מהם מיכאל, בעלה של ליאורה, והשני, גבר שאת פניו לא הכירה. שניהם הביטו בה מופתעים. “אלוהים, איזה פדיחה!”, חשבה נעמה בבהלה.
נעמה, שלום. זה דניאל, חבר טוב שלי. קפצנו לקחת כמה מסמכים. רק שתדעי רקדנית כמוך לא רואים כל יום. סליחה שהפרענו!
אני… ליאורה ביקשה… אני רק…
היא מיהרה אל הדלת, לא שמה לב שמיצי התיישב בדיוק בדרכה, נתקלה בו ומעדה. ברגע, הכל החשיך סביבה.
כשהתעוררה, הייתה כבר בחדר בבית החולים.
שלום, איך את מרגישה? אני תמר, השכנה שלך לחדר. היה לך זעזוע מוח קטן, אבל הרופא אמר שהכל בסדר. היו אצלך שליח עם חבילה, וגם בחור צעיר עם פרחים. תמר חייכה באדיבות.
תודה… ענתה נעמה חרישית.
היא קמה לאט וניגשה לחלון, פתחה את השקית: פירות, מיץ תפוזים, והאקלרים שהיא הכי אוהבת. כנראה ליאורה ומיכאל.
על זר החרציות הלבנות מצאה פתק קטן: “נעמה יקרה, שתבריאי מהר. לא כל יום פוגשים בחורה כל כך יפה. מזמין אותך לתערוכת פרחים. לא מקבל לא כתשובה. דניאל”.
היא חיבקה את הזר, עיניה התלחלחו והלב התמלא אושר. בריצה, עטפה את תמר בחיבוק.
היופי לא חייב להיות בולט ומנצנץ. לכל אישה היופי שלה חמים, אמיתי, נובע מן הלב.