אני בן חמישים וגר בבית של ההורים שלי מאז שנכנסתי להריון. הבן שלי כבר בן עשרים.
יש לי אח ואחות עם בתים משלהם. אחי הבכור עורך דין, אחותי הצעירה נשואה וחיה עם בעלה. כבר שנים שיש לי מספיק הכנסה בשביל לקנות לעצמי דירה או אפילו את הבית של אבא שלי. וכן, ניסיתי לא פעם, אבל תמיד משהו מתפקשש עם הניירת. התנאי היחיד שלי הוא שאם אקנה את הדירה, היא תישאר רשומה על שמו עד יומו האחרון כדי שיהיה בטוח שאני לא אשאיר אותו לבד וללא מגן. אבל כל זה עדיין לא סגור.
אבא שלי מעל שבעים כבר, בן-אדם ישיר, אפילו קשה לפעמים. זה לא שהוא לא רוצה פשוט היום כבר לא מסוגל לעשות הרבה מהדברים שהצליח בעבר, כמו שקורה לכל אחד שמתבגר. הוא אלמן כבר ארבע שנים, ומרגיש היטב את החוסר של אמא.
גם אני וגם הבן שלי עובדים. שנינו מכסים את רוב ההוצאות בבית חשבונות, קניות, אוכל יומיומי. אבא שלי משתתף קצת מתי שהוא מקבל את קצבת הביטוח לאומי, אבל הוא נהיה מאוד חסכן וחשדן.
אחי הגדול בקושי קופץ לבקר, חצי שעה פעם בחצי שנה. אחותי, שהיא לא עובדת, עוזרת בתמורה לסכום סמלי לבשל ולשמור על אבא בזמן שאני והבן שלי בעבודה.
אבא שלי, אפילו כשהאוכל מוכן, אם לא נגיש לו את הצלחת הוא יעדיף לאכול פחות או בכלל לא. כמעט לא עושה כלום בבית, אולי משחק לפעמים עם הכלבה שלי, רואה סרטונים ונרדם. הכי הרבה דואג שישארו לנו נרות בבית ובבית הקברות וכמובן, דואג לכלבה “הנכדה” המפונקת שלו, שנרדמת לה בנחת במיטה בזמן שהוא נח.
לפעמים גם אני מתלונן יש רגעים שאני כמעט לבד לוקח את כל ההוצאות של הבית עליי, האוכל, החשבונות. ואז אני נזכר כמה אני מאושר שיש לי את הפריבילגיה עדיין לדאוג לאבא שלי, להיות איתו, לדאוג לו, לדבר איתו ולצחוק יחד, לראות כמה הוא אוהב את הבן שלי ואת הכלבה. הוא נתן לי הכל מאז שנולדתי; עכשיו תורי להחזיר לו באותה אהבה ומסירות, בדאגה שלי, בהשתתפות שלי כלכלית, רגשית, בזמני.
יש אנשים שאומרים לי לעבור לדירה משלי, אבל אני לא רוצה ולא יכול לעשות את זה. מי יהיה ליד אבא שלי אם יקרה לו משהו בלילה או בכל זמן אחר? הלב שלי לא יכול לדמיין אותו לבד בבית, מוקף בזיכרונות וגעגוע, או שהולך לבד למכולת ונופל ברחוב. לפעמים הוא יוצא לבד, אבל אנחנו יודעים איפה הוא ורואים שהוא בסדר, מלווים אותו לרופא ומוודאים שהוא לא חסר כלום. לא אוכל לחיות עם אשמה ודאגה אחרי כל מה שהוא עשה בשבילי.
לא משנה מה אם הוא חסכן, מריר, כועס לפעמים, שמח רגע אחרי, נואש או מודאג הוא אבא שלי. הרבה ממה שאני היום, אני חייב לו (ולאמא שלי).
מה אני אשאיר לבן שלי ביום שאעבור מן העולם? אשאיר לו איך לעבוד, איך להיאבק בחיים, את ההשכלה שלו, את הדוגמה שלי (בתקווה הכי טובה שיכולתי), ואולי אם יסתדר כמו שאני רוצה את הבית של אבא שלי, על פי מה שהזכרתי: כל עוד אבא שלי חי, הוא יישאר בעל הבית, גם אם אני זה שמשלם עליו.
