למחרת בערב, ישבתי עם נועה בסלון שבדירתנו בתל אביב, ופתאום נשמעו צלצולים עקשניים בדלת. אף אחד לא ביקש מהם לעזוב, הסברנו לכל אחד ששאל הם פשוט לא רצו להישאר! שיגיעו, נשמח לראות אותם.
“שבי, אנחנו לא בבית,” אמרתי לנועה בקור רוח.
“כן, אבל מצלצלים!” נועה נעמדה, מתוחה על הספה.
“זה בסדר,” עניתי.
“אולי זה מישהו חשוב?” שאלה, “או עניין כלשהו?”
“שבת, 12 בצהריים,” עניתי. “את לא הזמנת אף אחד, ואני לא מצפה לאורחים! מה זה אומר?”
“אני רק אציץ דרך העינית,” לחשה.
“שבי!” קולי היה חד. “אנחנו לא בבית! מי שזה לא יהיה שילך חזרה!”
“אתה יודע מי זה?” שאלה.
“אני מנחש, ולכן מבקש שתשבי ולא תעשי להם סימנים דרך החלון!”
“אם זה מה שאני חושבת, הם לא יוותרו כל כך מהר,” נאנחה נועה.
“זה תלוי כמה זמן לא נפתח להם את הדלת,” עניתי בשלווה. “בסוף הם ילכו.
בכל מקרה, הם לא ישנו בחדר מדרגות. ואנחנו לא צריכים לצאת לשום מקום. שבי, שימי אוזניות ותראי סדרה.”
“דרור, אמא שלי מתקשרת,” אמרה נועה והראתה לי את המסך.
“כלומר, מאחורי הדלת עומדת דודה מיכל עם הבן שלה שחר,” סיכמתי.
“מאיפה אתה יודע?” הופתעה.
“אם זה היה בן דוד שלי ואמרתי את זה בגועל מסוים אז אמא שלי הייתה מתקשרת.”
“אין אופציה אחרת?” שאלה.
“אם זה השכנים, אין לי שום רצון לדבר איתם. אם זה החברים שלנו, הם היו מצלצלים ובורחים כבר. מנומסים היו מתקשרים מראש ושואלים אם אפשר לקפוץ. רק קרובי משפחה חפיפניקים מצלצלים ככה בלי בושה.”
“דרור, זאת דודה שלי,” גנחה נועה. “אמא כתבה לי הודעה. שואלת איפה אנחנו, ודודה מיכל צריכה להתארח כמה ימים בענייני עבודה.”
“תכתבי לה בתל אביב יש מלא מלונות,” חייכתי.
“דרור! אני לא יכולה לכתוב דבר כזה!”
“אני יודע,” חשבתי רגע. “תכתבי שאנחנו לא בבית, ושעברנו לגור במלון כי עשו הדברה בדירה נגד תיקנים.”
“בדיוק!” שלחה הודעה.
“היא מבקשת שנזמין לדודה ולשחר שני חדרים,” נועה הייתה בהלם.
“תכתבי שאין לנו כסף. תגידי ששכרנו שני מיטות באכסניה ויש איתנו בחדר עוד חמישה עשר תיירים,” הערתי בחיוך.
“אמא שואלת מתי נחזור,” נועה הסתכלה עלי.
“תכתבי שעוד שבוע,” נפנפתי ביד.
הצלצולים פסקו. נשמנו לרווחה.
“דרור, אמא כתבה שדודה תבוא בעוד שבוע,” אמרה נועה מותשת.
“ואנחנו שוב לא נהיה בבית,” חייכתי.
“דרור, זה לא פתרון. לא נוכל לברוח לנצח. אולי בהפתעה יבואו באמצע שבוע או יחכו לנו אחרי העבודה? הדודה שלך או הבן דוד שלי, לא יופתע אותי אם יעשו קאמבק…”
“נכון,” אמרתי בעצב. “מי סחף אותנו לקנות שלושה חדרים?”
“לקחנו לבית עבור משפחה גדולה בעתיד, הרי,” נועה הזכירה.
“צריך ילדים!” אמרתי רציני. “עדיף שניים ישר!”
“מה נראה לך שאני מתנגדת?” הרימה ידיים. “רק צריך להיבדק! לא מצליח.”
“פחות עיצובים, הכל יבוא,” אמרתי בכנות. “המשפחה שלך והמשפחה שלי עושים לנו חיים קשים, איך יצליח משהו?”
נועה לא ויכחה. היא יודעת שאני צודק.
לפני שהתחתנו עברנו בדיקות יקרות להתאמה ולבריאות גנטית גם פוריות הייתה תקינה. אבל אחרי החתונה, דחינו תינוקות בשביל לחסוך לדירה.
מורשת אין. עד החתונה שנינו גרנו עם אמא בדירות קטנות. הכל עשינו לבד.
חמש שנים של עבודה קשה וחיסכון סידרו לנו את הדירה.
דירה יד שנייה, הבית לא חדש, השקענו בשיפוץ, ריהוט כמעט מהתחלה. אבל כמה אושר היה!
עוד לא הספקנו לחגוג חנוכת בית, וכבר הדלת נפתחה לדודה מיכל והבן.
ולא רק היא, אלא גם אמא של נועה הצטרפה, כדי שנהיה מנומסים.
“אתם לא מתביישים, יש מקום,” הכריזה הדודה. “לא כמו פעם, כשהיינו כולנו בחדר אחד.”
“נחמד,” דודה מיכל התרשמה. “לי חדר, לשחר חדר.”
“לא ישנים בסלון,” אמרתי. “זה חדר מנוחה.”
“אני בכלל לא באה לעבוד!” התפקעה מצחוק. “נועה, תסבירי לבעל שלך שאני ושחר לא נוח לנו, הוא נוחר! חוץ מזה, עוד לא הגשתם כיבוד!”
“לא ציפינו לכם,” התבלבלה נועה.
“והמקרר ריק,” הוספתי.
“יאללה, דרור, רוץ למכולת,” פקדה הדודה.
“מה אתם עומדים? ככה מקבלים אורחים?” צעקה אמא של נועה.
“אתם לא קצת…?” התחלתי, אבל נועה משכה אותי הצידה.
“נועה, מדברים פה לא נורמלי? אעיף אותם עכשיו לדירה של אמא שלך! נמאס לי. שיתנהגו כמו אורחים! זה מה?”
“היא פשוטה, באה מהכפר, זה מקובל אצלם!”
“אני מכיר כפריים, חוצפה אף פעם לא מובנת!”
“אל תתעצבן מולם,” התחננה נועה. “אחר כך ישגעו אותי, ואתה בכלל תהפוך לאויב. זה לא היה כדאי!”
“לא אכפת לי. מתנהגים אלי ככה מבחינתי שלא אראה אותם יותר!”
“דרור, תרחם עלי! אם נגרש אותה, אמא שלי תרד עלי… אין לי אף פעם חוץ ממנה!”
זה עבד. הלכתי לסופר, שיניים קפוצות.
הדודה נשארה במקום שלושה ימים נשארה שבועיים. כבר ביום השני הייתי על כדורי הרגעה.
הפרידה מהדודה ושחר הייתה חג שמח ניקינו שבוע את הדירה.
ואז כעבור זמן קצר, הדברים קרו גם מהצד שלי.
“אחי, אני אצלך, צריך לסדר עניינים בעיר, אחר כך חוזרים,” יוסי חיבק אותי.
“אחי, למה אתה לא סוגר לבד?” שאלתי.
“יש לי משפחה! אשאיר לבד בכפר?” צחק. “מה אם תמצא הרפתקאות? אשתי רוצה שליטה!”
“הבאת גם את הילדים?” שאלתי.
“עם מי אשאיר אותם? להם כיף, בוא ננייד את העיר כמו פעם!”
“רצח אני ארטוש אותך!” צרחה יעל, אשתו.
אחרי שעה וחצי, נועה כבר קרסה מכאב ראש.
הילדים השתוללו ורעשו. יעל לא הפסיקה לצווח, אחרת לא מדברת.
ויוסי רצה לבלות רק מגביר את הצרחות.
“דרור, אתה בן יחיד לאמא, לא?” שאלה נועה מותשת לתוך הכרית.
“הוא בן דוד מהצד של אמא,” גנחתי. “קורא לו בן דוד.”
“לא משנה, חייבים למצוא דרך להיפטר מהם.”
“הלוואי… אבל כמו אצל הדודה שלך אמא תוציא לי את המוח אחר כך.”
לא הספקנו להתאושש מביקור אחד וכבר בא אחר. דודה עם בן, בן דוד עם משפחה, ואמאות שלא שוכחות להתארח. אמא של נועה מטפלת בה, אמא שלי בי.
המתח נפשי הרס כל שלווה, ומזה ילדים לא ייצאו. בריאות נפשית אי אפשר ככה.
“דיי, נחליף דירה?” הציעה נועה.
“לחדר מרופד? תיכף יציעו לנו,” צחקתי.
“לא, את זו לשנות שכונה, אולי אף אחד לא יידע איפה אנחנו.”
“זה דחייה בלבד. הם ימצאו את החדשים וישאלו, ימצאו אותנו!”
“אולי יספיק לנו זמן לנסות לעשות ילד,” נועה קיוותה.
“צריך להספיק גם ללדת,” הערתי.
“אולי נעבור לחברים?” נאנחה.
“מכוונת לאורי ותמר?”
“כן. יש להם חדר פנוי.”
“יש שם את הכלבה שלהם,” חייכתי. “שכחת?”
“אני מעדיפה לחיות עם כלבה מאשר עם קרובי המשפחה שלנו!”
“רגע!” לקחתי את הטלפון.
“אורי, אפשר את הכלבה?”
“אחי, כל החיים חיכיתי לזה! אנחנו ותמר טסים, ואנה הכלבה לא נותנת לאף אחד להיכנס. אבל היא אוהבת אתכם! אני אביא גם אוכל, מצע, צעצועים, קערות אני אפילו אשלם!”
“תביא!” אמרתי בשמחה.
הסתובבתי לנועה, קורן מרוב התלהבות:
“צלצלי לאמא שלך, תעדכני שמחר תבוא הדודה. אני אעדכן את יוסי שיבוא השבוע!”
“אתה בטוח?” שאלה.
“אנחנו ממש שמחים לקבל אורחים! אם לא מסתדר זה אשמת הכלבה שלנו.”
לבן דוד יוסי ומשפחתו הספיק נביחה אחת מהכלבה, כדי לעבור ישר למלון על חשבונם.
דודה מיכל ניסתה להתעקש.
“תסגרו את החיה הזו בחדר!” פקדה כשהסתתרה מאחורי הבן שלה.
“דודה מיכל, לא מצחיק,” חייכתי, “ארבעים וחמישה קילו שרירים! זו לא פודל, זו רועה גרמנייה. שוברת דלתות!”
“למה היא מראה שיניים אלי?”
“לא אוהבת זרים,” משכה נועה בכתפיים.
“תיפטרו ממנה! אי אפשר עם חיה כזו!”
“מה פתאום?” נזעקתי. “הכלבה הזו שלנו לנו אין ילדים, צריך לאהוב מישהו, ואנחנו מאוד אוהבים אותה!”
“אף פעם לא ניפרד ממנה!” הוסיפה נועה.
אמא שלי ואמא של נועה התקשרו כעבור זמן למה לא אירחנו את הקרובים?
“אף אחד לא גירש אותם,” ענינו, “הם פשוט לא רצו להישאר! תמיד מוזמנים!”
“ומה עם הכלבה?”
“אמא, אנחנו לא מסרבים לאף אחד!”
אבל גם האמהות הפסיקו להידחף.
חודש אחרי, אנה הכלבה חזרה הביתה מוכנה תמיד לחזור אם צריך.
לא היה צריך.
נועה, סוף סוף, הרתה לתאומים.
ובסופו של דבר, למדתי: לפעמים ההגנות החמודות שלנו הן כל מה שצריך כדי לשמור על הבית והשקט. משפחה טובה זה לדעת לשים גבולות, גם בלי להסתכסך.
