נעמה התמקמה לה בנוחות על הספה בבית הקפה הקטן ברחוב שנקין, מחכה בקוצר רוח להזמנה שלה. כבר הפך להרגל; קפה הפוך אחד, עוד אקלקטיק של וניל כדי להרים את המורל לפני יום עבודה תל אביבי מתיש.
בחוץ טפטף גשם חורפי חסר חשק. נעמה לגמה קפה רותח בהנאה והתענגה על המתוק המר הזה. ממול ישבו שתי בנותברור שטובות אחת לשנייה.
תקשיבי, השבוע עברתי במקרה ליד החברה החדשה של האקס שלי. לא יכולה להבין, בחייאת, מה הוא מצא בה. אין לה לא פנים, לא נוכחות.
אולי היא מכינה לו מרק קובה מפוצץ או משגעת אותו במיטה? צחקה החברה.
עזבי אותך שטויות. תראי רק את התמונה שלה באינסטגרםבקושי פניה.
הן גיחכו, ונעמה קפאה. פתאום, כמו חץ, חזרה לה לראש ההערה ששמעה מאמא בגיל שבע בשיחה עם אבא: הילדה שלנו, לא הכי יפה, צריך שתשקיע ותעשה דברים חשובים בחיים.
נעמה הבוגרת השקיעה בהופעה בלי סוף בגדים, תסרוקות, טיפוח. כלום לא עזר. תמיד הרגישה לא מספיק יפה. נו, תישרי גב, ילדה שלי, נהגה אמא לומר, אם פניי לא כמו של בר רפאלי, תשתמשי בראש. תלמדי, תתאמצי, רק לא להישאר לבד.
בתיכון התביישה בגוף הגמלוני והפשוט שלה. באוניברסיטה, למדה להתלבש בסטייל ולהניח איפור כמו שצריך. אפילו היה לה חבר. רק שתמיד מצא דרך להכניס בדיחה על הטוסיק השטוח שלי או רגלי-הגוליית שלך. נעמה הפנימה, שכנראה לא יאהבו אותה, לא משנה עד כמה היא משקיעה. השלימה, והמשיכה.
כשסיימה את הקפה והאקלקטיק שלה, מיהרה למשרד. בצהריים קפצה לדירת חברה שלה, אסנת, להאכיל את החתול להשקות את העציצים. אסנת קפצה לשבועיים באילת, ובעלה יואב ממילא חצי מהשנה בטוקיו. אם במקרה ייפגשו, יואב לא יבחין בנעמה בכלל, חשבה אסנת ויצאה עם שקט נפשי לנופש.
בבית של אסנת, נעמה קודם כול מילאה אוכל בקערה של מוישה, החתול העצלן, ורק אחר כך השקתה את כל העציצים. מהחדר השני התנגנה בלופ קלאסי פרח הלילך של חווה אלברשטיין. נעמה פצחה בזמר, והתחילה לפתע לרקוד בין העציצים, שרה לעצמה, משתמשת במגב כמיקרופון. פתאום הרגישה קלילה ושייכת, אפילו לעצמה.
דווקא אז נשמעו קולות בכניסה. נעמה הסתובבה וראתה שני גברים. יואב! בעלה של אסנת, ועוד איזה חבר. שניהם בהו בה קצת בהלם. בושות עולם.
היי נעמה, מה העניינים? זה דני, חבר מהעבודה. באנו לקחת איזה חוזה. רק שתדעי, מזמן לא ראינו ריקודים כאלה! סורי שהפרענו.
אני, זאת אומרת… אסנת ביקשה ממני…
נעמה ניסתה לברוח לדלת, לא שמה לב למוישה החתול וחטפה מעידה אולימפית על הרצפה. הכל השתבש לרגע.
הפעם הבאה שהיא פקחה עיניים הייתה בבית חולים.
בוקר טוב! חייכה אליה שותפתה לחדר. אני מיכל. קיבלת מכה קלה בראש, אבל תרגישי טוב, את בסדר. איזה שליח מסר לך חבילה וגם גבר נאה אחד הביא לך פרחים.
תודה ענתה נעמה, עדיין הלומת בושה.
היא נעמדה לאט, פתחה את השקית, גילתה סברסים, מיץ תפוזים, וגם אקלקטיק אחד, דווקא איך שהיא אוהבת בטוח מהחברות או מהמשפחה. ואז הבחינה בזר חינניות לבנות ופתק קטן: נעמה, תבריאי מהר. למישהי כל כך חיננית לא מקום בבית חולים. אשמח להזמין אותך לתערוכת פרחים, והתשובה לא יכולה להיות לא. דני.
נעמה תחבה את האף בפרחים, עצמה עיניים מרוב אושר, וזינקה לחבק את מיכל, שותפתה.
לא תמיד היופי בולט ונוצץ. אצל כל אחת הוא אחר לפעמים עדין, חם, ורק מחכה לפרוח באמצע החיים.
