בת אחת לשניים

בת אחת לשתיים
בין יעל ודן האהבה ניצתה באחת, מבט ראשון שגילה להם את גורלם. חודש הם יוצאים יחד, וכשפגשו בערב אחד, אמר דן:
יעל, תהיי אשתי, והיא נעצרה, מופתעת.
מה? איך אשתי? אנחנו מכירים רק חודש.
אז מה? מספיק לי החודש הזה להבין שאת המזל שלי… חוץ ממך לא צריך אף אחת, פשוט אין בליבי מקום לאחרת…
דן, האמת, אני מסכימה, חייכה בשקט, התקרבה לחיקו.
ילדה, לא היית מהירה מדי? חקרה אמא של יעל מסתייגת מהחלטתה, אולי את בהריון?
אמא, מה פתאום? ודאי שלא. פשוט דן אמר שהוא לא יכול לחיות בלעדי, וגם אני… אהבה כזו יש לנו, אמא.
מי שהתפלא על נישואיהם המהירים גילה עד מהרה שהשניים נועדו להיות יחד. הכל אצלם היה טוב, והיה ברור לכל כמה דן דואג ליעל, והיא תמיד אהבה והשקיעה בו.
אהבתם הייתה אמיתית וטהורה, אבל עננה אפלה ליוותה אותם הם השתוקקו לילדים, אך ההריון לא הגיע.
דן, חייבים לבדוק אם יש סיבה רפואית שאני לא מצליחה להיכנס להריון.
אני לגמרי בעד, ענה מיד דן.
ציפיות, רופאים, נסיעות ותפילות הכל לשווא. יעל לא הצליחה להיכנס להריון.
יעל, אולי ניסע לבית ילדים, ניקח ילד/ה ונגדל אותו כשלנו? הציע דן בהיסוס.
מיד הסכימה, היא כבר חשבה על זה אלא שפחדה שהוא יתנגד. גם אני רוצה, דן…
אז נוסעים. אני מכיר בית ילדים, עובר לידו כשאני חוזר מהעבודה.
כשיעל ודן הגיעו לבית הילדים, מתוך המוני ילדים מתוחים ועייפים, ילדה אחת בת שלוש, בהירה עם עיניים כחולות, רצה אל יעל וחיבקה את רגליה.
אמא! קראה בשמחה. יעל לא יכלה לשחרר אותה.
כך נכנסה לביתם הילדה מאיה, ילדה שמחה שצחוקה ממלא את הבית. יעל סוף סוף הרגישה את האושר האמיתי, האמהות שלה השתחררה והוציאה עצמו לאור. היא אהבה את מאיה מאוד, וגם דן היה קשור אליה בכל נפשו.
הכל היה טוב. דן ויעל גרו במושב שבו כולם מכירים זה את זה. ברור שהשכנים ידעו שמאיה מאומצת. כשהייתה קטנה לא היו בעיות. אך השנים עברו ומאיה גדלה, למדה בבית הספר, עד שיום אחד מישהו סיפר לה שהיא לא בתם, אלא אומצה.
מאיה הייתה אז בת ארבע-עשרה, חזרה מבית הספר והשתוללה.
אמא, למה לא סיפרתם לי שאני לא בת שלכם? יודעת שאתם לקחו אותי מבית הילדים…
מאיה, קחי נשימה. תכננו לספר, אבל רצינו שתתבגר, שלא תיפגע כל כך. לא תכננו שיזה יבוא מבחוץ… תמיד פחדנו מזה.
מאיה בכתה, צרחה, הסתגרה ואז יכלה לנהוג בגסות כלפי הוריה, דופקת דלתות, מתנהגת בגסות.
ואז, פתאום, קרה אסון. דן נהרג. יעל לא הצליחה להתאושש מהידיעה שבעלה מת בתאונה כשחזר מהעיר הגדולה ביום חורפי קשה. היה זה ערב ראש השנה, סופה חזקה גרמה לכך שהרכב התרסק.
דן היה מבלה ימים רבים בעבודה מחוץ למושב, שולח פתקים קטנים כשמתעכב אז לא היו טלפונים. כשנהרג, יעל הייתה בת 46. מאיה, במקום לתמוך באמא, השתגעה מתרחקת מהבית, מגיבה בגסות, לא שומעת.
יעל עשתה מאמצים אינסופיים למצוא דרך למאיה, בכתה, התחננה, אך מעולם לא האשימה או כעסה. כך המשיכו לחיות יחד. מאיה גדלה במהירות. לאחר סיום הלימודים, הודיעה ליעל:
אני עוברת לעיר, קולה היה תקיף.
יעל הרימה עיניים עייפות, לופתת מגבת בידיה.
ללימודים?
לא, אני מחפשת את אמא הביולוגית שלי…
יעל חשה כאילו מישהו חונק אותה, שאלה בתדהמה:
למה, מאיה? אני לא אמא שלך?
מאיה לא ענתה, ישבה מול החלון, שתקה ארוכות.
אני חייבת לדעת מי היא. אני צריכה להבין למה נטשה אותי, למה הרפה ממני. מגיע לי לדעת.
מגיע לך, הסכימה יעל בקול שבור, יודעת שאין דרך לעצור אותה.
מאיה, כמעט בת 19, אספה את מעט חפציה בשקית קטנה, נישקה את יע על בלחיה, הבטיחה לבקר מדי פעם, יצאה מהבית אל תחנת האוטובוס. יעל בגבעי עניים, הסתכלה אחריה, נשארה לבד.
עברו ימים ושנים. הזמן זחל באיטיות. יעל כבר פנסיונרית, יושבת בערבים ומדפדפת במכתבים ובגלויות שקיבלה מדן, ששמורים בקופסה של שוקולדים ישנה, קשורה בסרט. לא רבות הגלויות, אחרי האחרון עם ציור של ענפי אשוח, דהויה מזמן, קראה בגב: “יעלי, מתעכב שלושה ימים, מתגעגע ונשיקה, שלך דן”.
יעל העבירה אצבעות רועדות על הגלויות, לחצה אחת אל החזה כאילו חיבקה את בעלה. עשרות שנים עברו מאז, העולם השתנה, כמעט עשרים וחמש שנה מאז איבדה את דן.
יעל ישבה ליד החלון, מתמסרת לגלי זיכרונות. לאחרונה, נחלשה, פחות יוצאת מהבית, רק למכולת. החלונות מכוסים, תיבת הדואר ריקה, הבית דומם. רק כשמאיה מגיעה לביקור עם ילדיה חוזרת השמחה. אבל זה נדיר. בדרך כלל לבד. על שידת העץ צילום של דן עם מאיה קטנה, שניהם מחייכים.
דן, איך הלכת לי מוקדם, השארת אותי לבד, קראה אליו. נשארתי ממש לבד.
שקט בבית, לפעמים רק החתול מוישה קוטע אותו קופץ מהחלון, מגרגר ליד יעל. היא מאכילה אותו, שותה תה, מחליטה ללכת היום למכולת, אבל כשמכניסה את הכוס לפה, נשמעה דפיקה בשער.
פתאום נזכרת איך מאיה עזבה אותה כדי למצוא את האם הביולוגית. שוב ושוב חוויות הבוקר ההוא חוזרות. הבוקר היה אפור ושקט. יעל ישבה במטבח עם התה, כשפתאום דפיקה בשער.
היא נעלה נעליים, עטפה עצמה בשָל, ויצאה לחצר. בפתח עמדה אישה צעירה ממנה, עיניים עצובות.
שלום… את יעל? קולה רעד.
כן, מי את?
הצעירה לא ידעה איך להתחיל.
אני אימא של מאיה… בעצם השנייה… כלומר הביולוגית… קוראים לי נועה… אז הבנת, דיברה במבוכה.
יעל הקפיאה לגמרי. מאיה רק עזבה, ופתאום האמא, איך מצאה אותה?
רגע, קרה משהו למאיה? נבהלה יעל היא הרי מצאה אותך…
נועה מיהרה לדבר, קוטעת:
מאיה עכשיו בבית החולים… בעיר… משהו עם הבטן… טיילנו, היא נשענה על הספסל חיוורת, שלחתי אמבולנס.
עמדו, מסתכלות זו בזו.
מאיה מצאה אותי מזמן, אבל חששה שתדעי, נועה בכתה.
מה אנחנו עומדות כאן, התעוררה יעל, בואי פנימה.
הכינה תה חם, נועה התיישבה ואמרה:
הייתי נערה, ילדתי את מאיה. ההורים שלי קשוחים, הכריחו אותי לוותר עליה. החבר עזב ברגע שגילה שאני בהריון, ההורים איימו להשליך אותי לרחוב אם אשאר עם תינוק. חתמתי על ויתור בלידה… שנים חייתי עם זה… סליחה, זה לא הזמן… מאיה ממש רצתה שתבואי לבית החולים.
יעל קמה במהירות.
למה לא התקשרה אלי?
גנבו לה את הטלפון, בעצם את התיק. בזמן ההיסטריה נשאר התיק על הספסל, בו גם המסמכים, כשחזרתי כבר לא היה.
אלוהים, ילדה שלי לחשה יעל.
נתנה לי את הכתובת, אמרה: ‘תמצאי את אמא שלי’.
שתיהן שתקו, נעצו זו בזו מבטים, בהם דאגה ועייפות אבל לא עוינות.
נלך, אמרה יעל, סוגרת את הדלת במהירות מהר.
האוטובוס הקדום זחל לאט, יעל ונועה בהתחלה שתקו, לאט לאט שיחזרו.
גם אני לבד, נועה נשמה עמוק בעלי נפטר לפני שלוש שנים, היה חולה. חיינו יחד שנים, אבל ילד נוסף לא הצליח להגיע. אני יודעת, זה עונש על כך שהוותרתי על מאיה, עונש אלוהי…
אז בעצם, חוץ ממאיה, אין לנו אף אחד, אמרה יעל
נכון… יש לנו בת אחת לשתינו… ענתה נועה.
בבית החולים נשאלה: למי אתם באות?
לבת שלנו, מאיה לוי ענו יחד.
מי אתן בשבילה?
אמא ענו יחד, וצחקו.
שתי אמהות? בסדר, תיכנסו…
מאיה שכבה לבנה, מחוברת לאינפוזיה. החיוך האיר את פניה.
אמא… ואמא… לחשה.
יעל נישקה אותה ראשונה.
בשקט, ילדה שלי, אני פה ונועה התקרבה.
עכשיו הכל יהיה טוב, את לא לבד, אמרה נועה, מסדרת עליה את השמיכה.
ישבו אצלה שעות, דיברו על הכל.
מאז למאיה שתי אמהות, אחר כך בא גם בעל ושני בנים. יעל ונועה אחת ובת אחת לשתיהן. נפגשות כולן מדי פעם.
תודה שקראת! מי ייתן טוב ושמחה לכל.