בת אחת לשניים

בת אחת לשתי אמהות
אהבה בין יעל לבין איתן ניצתה ברגע אחד, ממש מהמפגש הראשון. כבר חודש שהם נפגשו, ואז באחד מהדייטים איתן פתאום אמר:
יעל, תהיי אשתי.
היא הופתעה ולא האמינה לרגע.
מה? איך אשתי? אנחנו נפגשים רק חודש…
מה זה משנה? זה מספיק לי לדעת שאת גורלי… רק אותך אני רוצה, אין לי עיניים לאף אחת אחרת…
או איתן… בעצם, אני מסכימה, חייכה בשקט ונצמדה אליו.
בתי, אולי מיהרת? דאגה אמא של יעל לשמוע החלטה כל כך מהירה. את אולי בהריון?
אמא, מה פתאום? ממש לא. פשוט איתן אמר שלא יכול בלעדי, ואני… גם אני מרגישה כך. אהבה שלנו, אמא.
במהרה כל מי שפיקפק בנישואיהם המהירים, ראה כמה הם מתאימים יחד. הכל היה טוב אצלם, כל אחד ראה איך איתן מתייחס ליעל בכבוד ואהבה, והיא השיבה לו אהבה ודאגה.
אהבתם הייתה אמיתית וישרה, אבל דבר אחד העיב עליה שניהם רצו ילדים, ההגיון והתקווה הייתה שתהיה הריון, אבל הוא לא הגיע.
איתן, אנחנו צריכים להיבדק, אולי יש סיבה למה אני לא מצליחה להיכנס להריון.
אני מסכים, ענה מיד.
כמה תקוות, ביקורים אצל רופאים, נסיעות, וכל כך הרבה תפילות אבל לא קרה, יעל לא הצליחה להיכנס להריון.
יעל, חשבתי אולי נלך לבית ילדים, נאמץ ונגדל – כמו שלנו, הציע איתן.
אני מסכימה, ענתה מיד, הרי חלמה כבר זמן רב ורק חששה שאיתן יתנגד. גם אני רוצה.
אז ניסע, אמר איתן, אני מכיר בית ילדים בירושלים, תמיד עובר לידו בחזרה מנסיעות עבודה.
כשיעל ואיתן הגיעו לבית הילדים, מבין עשרות ילדים קטנים, הייתה שם ילדה בת שלוש, בלונדינית עם עיניים תכולות, רצה ליעל וחיבקה את ברכיה.
אמא, היא קראה בשמחה, ויעל לא יכלה להתרחק ממנה.
כך נכנסה לביתם בת, שמה היה ליאורה. ילדה שמחה, צחוקה היה כמו נחל זורם. יעל סוף סוף הרגישה אמא אמיתית, אהבה את ליאורה מאוד. איתן גם כן היה מאושר עם בתו.
הכל היה טוב. גרו איתן ויעל במושב קטן, כולם הכירו האחד את השני. כמובן ידעו ש ליאורה בת מאומצת. כל עוד הייתה קטנה, לא הייתה בעיה, אבל עם השנים ליאורה גדלה, למדה בבית הספר ומישהו סיפר לה שהיא לא בתם הביולוגית.
אז הייתה בת ארבע עשרה, חזרה הביתה והתחילה לבכות.
אמא, למה לא סיפרתם לי שאני לא הבת שלכם? אני יודעת שלקחתם אותי מבית הילדים…
בת, תירגעי, רצינו לומר לך כשתהיי בוגרת יותר, שתביני ותקבלי זאת. אבל עתה מישהו כבר גילה לך… תמיד פחדנו מזה.
ליאורה בכתה וכעסה, ואז התכנסה בעצמה, אפילו כעסה עוד יותר. גיל ההתבגרות והקושי שלה להתמודדות גרם לה להיות גסה, לטרוק דלתות ולהרים קול.
ואז קרה משהו בלתי צפוי איתן נהרג בתאונה. יעל לא הצליחה להתאושש מהאובדן, איתן חזר ממילואים בתל אביב, בדיוק לפני ראש השנה, ובשל סערה קשה הרכב התרסק. לא היה טלפונים אז אם איתן איחר, היה שולח גלויות.
כשנהרג, יעל הייתה בת ארבעים ושש. ליאורה במקום להיות לצידה, התחילה להשתולל עזבה את הבית, לא שמעה לה, התנהגה בגסות.
יעל עשתה הכל כדי למצוא שפה עם בתה, בכתה, התחננה, אבל מעולם לא הרימה קול על ליאורה. כך חיו שתיהן. ליאורה בגרה מהר, וכשסיימה את בית הספר הכריזה בחגיגיות:
אני עוברת לעיר.
יעל הרימה את עיניה העייפות, מחזיקה מגבת.
רוצה ללמוד, בתי?
לא, אני רוצה למצוא את אמא האמיתית שלי…
יעל עצרה נשימתה, שאלה בהיסוס:
למה, ליאורה? אני לא אמא שלך?
ליאורה הסתכלה מהחלון.
אני צריכה לדעת מי היא, להבין למה ויתרה עליי. יש לי זכות לדעת.
יש לך, הסכימה יעל, ידעה שאין טעם להתווכח.
ליאורה בת תשע עשרה כבר, ארזה במהירות את מעט חפציה, נתנה נשיקה ליעל והבטיחה לבוא לבקר. היא הלכה לתחנת האוטובוס, ויעל הסתכלה אחריה בעצב.
הזמן עבר לאט. יעל כבר שנים בפנסיה, יושבת בערבים הארוכים בחורף, בודקת גלויות מאיתן, בתוך קופסת שוקולד קשורה בסרט. לא הרבה גלויות, והאחרונה עם ענפי אורן, דהויה, כתוב מאחור: יעל, איעכב שלושה ימים, מתגעגע ומנשק, איתן שלך.
יעל העבירה אצבע רועדת והצמידה את הגלויה ללב, כאילו חיבקה את בעלה המנוח. עברו כמעט עשרים וחמש שנה מאז.
יעל הייתה יושבת ליד החלון, זיכרונות חוזרים אליה. לאחרונה כבר לא יוצאת למכולת, כמעט אינה מדברת עם השכנות.
הבית שקט, תיבת הדואר ריקה הדממה נשברת רק כאשר ליאורה עם ילדיה באה לביקור, אבל זה נדיר, רוב הזמן לבד. על שידת קומודה, תמונה של איתן מחזיק את ליאורה בגיל קטן שניהם מחייכים.
אוי איתן, איך הלכת מוקדם והשארת אותי לבד, לחשה לתמונתו. ממש לבד נשארתי.
רק החתול, מיקי, מפר את השקט קופץ מהחלון, מגרגר ליד יעל. יעל האכילה את מיקי, שתתה תה, החליטה שהיום תצא למכולת. היא הביטה בתמונה שבתוך החדר.
היא שתתה תה ואז נשמע דפיקה על שער החצר.
היא נזכרה איך ליאורה קיבלה החלטה ועזבה. שוב ושוב נזכרה בכך. אותו בוקר היה אפור ושקט. יעל ישבה במטבח עם תה חם, ופתאום דפיקה על שער החצר.
היא נעלה נעליים, לקחה צעיף ויצאה, פתחה את השער, שם עמדה אישה, צעירה ממנה בהרבה, עיניה עצובות.
שלום… את יעל? הקול רעד.
כן, מי את?
האישה הזדהתה בגמגום.
אני אמא של ליאורה… הכוונה השנייה… בעצם ביולוגית… שמי מרים… את מבינה…
ליעל הכל קפא בפנים. ליאורה עזבה לא מזמן, ועכשיו אמא שלה ומצאה את יעל…
חכי, קרה משהו לליאורה, שאת כאן דאגה יעל היא מצאה אותך…
מרים דיברה בחיפזון:
ליאורה עכשיו בבית החולים… בירושלים. משהו עם הבטן… טיילנו, ואז היא התיישבה פתאום, החווירה. הזמנתי אמבולנס מייד.
שתיהן עמדו שותקות, בוהות זו בזו.
ליאורה איתרה אותי לפני זמן, רק פחדה לספר לך, מרים גהתה.
בואי, ניכנס לבית, יעל התעוררה, קחי תה.
הכינה תה חם למרים, ישבה איתה סביב שולחן.
הייתי צעירה מאוד כשילדתי אותה. ההורים שלי היו קשוחים מדי, הכריחו אותי לוותר עליה. החבר נעלם מיד כשראה שאני בהריון, וההורים איימו לגרש אותי אם אשאר עם התינוקת. החתמתי ויתור בבית חולים… כל השנים חייתי עם זה… אבל עכשיו… ליאורה ביקשה שתבואי לבקר אותה בבית החולים.
יעל קמה במהירות.
למה לא התקשרה?
גנבו לה את הטלפון, בעצם את התיק, שכב על ספסל בזמן שהאמבולנס הגיע, כשחזרתי, התיק נעלם…
אלי, בתי היקרה שלי, לחשה יעל.
היא נתנה לי את הכתובת שלך ואמרה: “הביאי את אמא שלי”.
השתיים שתקו, מבטיהן נפגשו, לא הייתה רק עייפות ודאגה.
נצא מיד, אמרה יעל, נעלה את הדלת מהר.
הם נסעו באוטובוס ישן, יעל ומרים שתקו, ואז פתחו את הלב.
גם אני לבד, נאנחה מרים בעלי נפטר לפני שלוש שנים, היה חולה מאוד. אף ילד נוסף, אלוהים העניש אותי על ויתור הבת… זה היה העונש שלי…
מסתבר שאין לנו אחרים חוץ מליאורה, אמרה יעל.
כך זה. יש לנו בת אחת לשתינו… ענתה במבט נוגה מרים.
בכניסה לבית החולים שאלו אותם:
למי הגעתן?
לבת, ליאורה אשכנזי, ענו יחד.
מי אתן עבורה?
אמא, השיבו יחד וצחקו.
שתי אמהות? בסדר, תיכנסו.
ליאורה שכבה בחדר תחת אינפוזיה, חיוורת. כשנכנסו, חייכה.
אמא…ואמא… לחשה.
יעל הייתה הראשונה שנישקה אותה.
שקט, בתי, אני כאן, ומרים התיישבה לידה.
עכשיו הכל יהיה בסדר, בת, את לא לבד. כיסתה אותה בעדינות מרים.
שתיהן ישבו זמן רב ליד ליאורה, שוחחו על הרבה דברים.
מאז ליאורה זכתה בשתי אמהות, אחר כך גם בעל ושני בנים. ליעל ולמרים בת אחת לשתיהן, לפעמים כולן נפגשות יחד.
שיהיה לכולכם טוב, בריאות ושקט.