הכל התחיל כמו תכנון רגיל של חופשת הקיץ. אני ודקלה, אשתי, עם הקיה שלנו שכבר עברה חצי מדינה, מסמנים על מפה מסלול של יותר מאלף קילומטרים לכיוון אילת, מתמלאים בציפייה לדרך. אנחנו אוהבים טיולים ברכבלהיות חופשיים, לעצור איפה שבא לנו, לקפוץ למעיין בדרך, בלי לוחות זמנים של תחבורה ציבורית, בכי של ילדים מרציף הספסל ולא חשש מביטול טיסות.
אבל הפעם עשינו טעות גורליתפלטנו על התוכניות.
באחד הערבים, בארוחה בבית של חברים, עם חומוס, סלטים ופיתות בשפע, נפלט לי בשיחה קלילה: עוד שבועיים אנחנו נוסעים דרומה, עם הרכב.
לא רציני! באיזה תאריך? מיד קפצו שמעון ונועה, זוג שמדי פעם יוצא לנו להיפגש בערבי שישי משותפים.
החמישה-עשר, בבוקר אנחנו יוצאים, עניתי, בלי לחשוב פעמיים.
מעולה! נוח לנו בול. גם לנו יש חופש מהעבודה מהשש עשרה, רצינו לנסוע ברכבת אבל כבר אין מקומות חוץ מקצה קרון ליד השירותים. אולי אפשר איתכם? חצי-חצי על דלק, ובכלליהיה לנו כיף, אנחנו זורמים.
מבט מהיר לדקלה והיא שולחת לי עיניים של אל תעז. ניסיתי להתפתפל: הרכב כמעט מלא, אנחנו אוהבים לעצור הרבה, זה לא מהיר.
שמעון לא וויתר: אל תדאג, מזוודה קטנה לשנינו, חוסכים ים כסף על דלק. תעשה טובהבשביל חברים.
הסכמנו. השיקול הכספי הכריע, ולא היה נעים לדחות בפנים. מה שחסר לנוחוסר אסרטיביות שאחר כך למדנו עליו בדרך הקשה.
רוצה שקט? אל תעשה טובה
קבענו להיפגש בחמש לפנות בוקר מתחת לבניין שלנו. אנחנו התייצבנו בזמן, הבאגז׳ סדור: בגדים, מים, כלי עבודה, שמיכה. שמעון ונועה הגיעו באיחור של ארבעים דקות, בלי להתנצל. נועה גוררת מזוודת ״סמסונייט״ ענקית ועוד ארבעה שקיות עם חטיפים.
היה ברורמינימום דברים, אמרתי.
נו, היא אישה, מה אתה רוצה, צריך לה להחליף בגדים, צחק שמעון.
שוב פעם משחק טטריס עם תכולת הרכב.
שעה על הכביש נהפכה לבלגןנועה חמה, מזגן על מקסימום; שמעון קופא, מכבה; מוזיקה שלנו לא מתאימה; כל הזמן עצירותשירותים, קפה, מתיחה לרגליים, סיגריה. המסלול שתיכננתי בהתאמה לשעות הפקקים התפרק תוך דקות. במקום כמה עצירות קצרות, הרגשתי נהג אוטובוס.
הסיוט הגיע לשיא בתחנת הדלק.
ממלא מיכל מלאשלוש מאות שבעים שקלים. חוזר לרכב, שמעון לועס בורקס.
יאללה, מתחלקים? אני שואל, מרמז להעברה.
נחכה לסוף, נסכם הכל, לא נתקטנן, הוא עונה.
לא אהבתי, אבל דקלה לוחשת: עזוב, כשנגיעייסגר. שתקתי. גם על אגרות כביש מהיר שילמתי לבד, אף אחד אפילו לא שאל.
לאורך הנסיעה נשנשו כריכים משלהם, מפילים פירורים. העירו לי בחיוך: מה הסיפור, זה רכב. תעביר שואב אבק.
הגענו אל היעד לפנות בוקר, גמורים יותר מהחברה מאשר מהדרך.
רק השתמשנו במקום הפנוי
בבוקר פגשנו אותם במטבח של הצימר. שלפתי רשימות: דלקאלף מאה, אגרותמאתיים עשרים. חצי חצישש מאות שישים.
שמעון משתנק, נועה פותחת עיניים: מה זה, באמת? שש מאות שישים?
בדיוק ככה, עניתי. היה סיכום מראש.
שמעון מניח את הקפה ואומר: אבל אתה ממילא נסעת! בכל מקרה היית ממלא דלק. אנחנו סתם עלינו לך על הדרך.
רגע, אני מתחיל לאבד סבלנות. קבענוחצי חצי. התחשבתי, סחבתי ציוד, התאמתי עצירות, אתם משתתפים.
איזה אי נוחות? נועה מסננת. היה כיף, חברותי, סתם נסענו. אם יקרהיינו עולים על תחבורה ציבורית.
נהג אחר היה עוצר לכם בשדה בדרך, דקלה לא התאפקה.
טוב, נשאיר לך קארדמאה חמישים שקל, גג. ממש בקטנה. תקציב תוקתק.
קמתי.
עזבו, לא צריך כסף. כאילו הזמנתי אתכם. חזורתסתדרו לבד.
מה?! שמעון קם. אין לנו כרטיסים! סיכמנו הלוך-חזור!
סיכמנו על תשלום הוגן. לא עמדתםתסעו לבד. איחלתי חופשה נעימה.
חופשה בנפרד, דרך חזרה שקטה
נותרו עשרה ימים, לא החלפנו מילה חוץ מהצצה בפינת הים. ערב לפני החזרה, קיבלתי וואטסאפ משמעון: יאללה, נסגור בשלוש מאות כל אחד, הלוך חזור, על תתעקש. אין כרטיסים, אוטובוס עושה רע לנועה.
לא עניתי.
התארגנו לבד, העמסנו, בדקנו שמן, יצאנו מוקדם בשקט. הדרך חזרה הייתה נעימה: שירים שלנו, עצירות שרוצים, שקט מיוחד.
בדיעבד, שמעתי שהם מתלוננים מול כל המשותפים איך ״נטשתי אותם במדבר רק בגלל כסף״. הם הסתבכו עם תחבורה ציבורית, גם שילמו יותר, והוציאו הרבה מרירות.
אבל לנו נותרה תובנה אמיתית: מעכשיו, מי שמבקש להצטרף לנסיעה, אנחנו עונים בחיוך מנומססליחה, אנחנו מעדיפים פרטיות.
כי לפעמים טוב הלב עושה אותך טרף למניפולציה, ורק ניסיון מלמד היכן להציב את הגבול.
