יונתן עמד ליד הקופה בחנות הפארם ברחוב אלנבי בתל אביב, ופתאום הרגיש לראשונה זה שנים שהוא לא שולט בכלוםלא בשוק, לא במספרים, וגם לא בגורלות. לא בשל עצמו וגם לא של שתי הדמויות שמולו.
“תקחי גם את זה,” אמר בשקט, והצביע לעבר המדף של תחליפי החלב לתינוקות. “וגם את הבגדים החמים ההם…”
המוכר מחנות הפארם בחן אותו במהירותהכיר אותו. הידיים רעדו קלות, אבל הוא שתק והחל לארוז בשקית נייר רחבה: בקבוק חלב, פורמולה, צנצנות אוכל תינוקות, חיתולים, שמיכת פליז, שני בגדי גוף, גרביים קטנים, כובע סרוג.
הילדה ישבה בינתיים בשקט על המדרגה בכניסה לחנות. את אחיה לא הרפתה מידיה. מבט עיניה נדד מהדלת, אל האנשים, ואז אל השקית, כאילו פוחדת שהכול ייעלם באותו הרגע, כמו חלום.
“תתקרבי רגע,” יונתן יצא עם השקית, והניח אותה לידה. “איך קוראים לך?”
“שירה,” ענתה לבסוף בלחישה. “ולאח שלי… נעם.”
נעם הקטן פלט יבבה מתוך שינה, ודבק אל חזה אחותו, כמו מבין שכולם זרים.
“את בטוחה… שלא תרצי להחזיר לי?” שירה ליטפה את השקית באצבעות, כאילו זה אוצר. “ואתה… לא צריך שאני… אעבוד? אני יכולה לנקות חלון, לטאטא רחוב…”
יונתן הרגיש איך מתעוררת בו תחושה ישנה, אחד מימי העוני שלו בנעוריו. הוא נזכר בעצמו בגיל שתיםעשרה, מציע סנדוויץ’ תמורת ניקיון חניה באכסניה דרומית. וצחוק ובוז עמדו לצידו.
“אני לא קונה אנשים,” אמר בשקט. “ובטח לא שוכר ילדים.”
“למה אז?” שאלה, כמעט בלחישה.
הוא בחן אותהמבטה בוגר־מדי לפנים כאלה צעירות.
“כי פעם, מישהו עשה בשבילי מה שאני עושה עבורך עכשיו,” ענה לאט. “וגם אז חשבתי, ש’אגמול, כשאגדל’.”
“וגמלת?” היא נעצה בו מבט מופתע.
הוא עצר נשימה.
“אני עדיין גומל…” לחש. “אבל הכי חשובלא כסף.”
היא לא הבינה, אבל שמרה בלב.
שלב ב’: מקום שלא מריח כמו בית
“איפה את ישנה בלילה?” שאל.
היא השפילה עיניים.
“בצד ההוא… אחרי הגשר. יש שם מקום שאף אחד לא מגרש. גרנו שם עם אמא שלי. אחר כך…”
נעצרה. נעם התעורר, בכה חרישית. שירה הרגיעה אותו בתנועה טבעית, בוגרת.
“אמא הלכה,” פלטה לבסוף. “אמרה שתחזור. לא חזרה.”
“כמה ימים?” קולו של יונתן קפאקול של איש השקעות שרגיל לדעת מספרים.
“שלושה… או ארבעה…” גמגמה. “אני סופרת לילות. היה שלושה. אולי עכשיו כבר… חמישה.”
המבטים מהסביבה ננעצו בהם, מישהו שלף טלפון וצילם. יונתן הרגיש הכול כמו עקיצות יתושיםלא נעימות, אבל רחוקות מלהיות קריטיות.
“קומי,” הורה. “אנחנו נוסעים למקום אחר.”
“למעון?” רעדה. “כבר גירשו אותנו… שם רע. נעם בכה, והם כעסו.”
“לא למעון,” ביטל בקצרה.
הם נסעו למרכז רפואי שכונתירחוק מהמרכז הרפואי שבו היה רגיל לקבל שירותים ללקוחות מהשורה הראשונה, אבל בבעלות אחת מהחברות שברשותו.
“יונתן ירון?” התפלאה האדמיניסטרטורית. “אתה… כאן?”
“כן. תקראי לרופא ילדים,” הצביע על נעם. “בדיקה מלאה. בדיקות דם. כל מה שצריך. החשבוןעלי.”
שירה התכווצה בפינת החדר, נאחזת בתיקה הישן. ידה ליטפה ללא הרף את הרוכסןתמיד מוכנה לברוח בהתראה.
“את נשארת איתו,” אמר יונתן. “לא מפרידים אתכם. ברור?”
היא הנהנה, מרפה לרגע.
“ואתה… תלך?” שאלה.
רצה לומר “כן”. קל היה ככה: לשלם, להשאיר טלפון של רווחה, ולברוח למסדרונות והמספרים שלו. אבל אמר:
“לא. אחכה.”
אפילו אותו זה הפתיע.
שלב ג’: הגבר שנזכר בילדותו
מאחורי חלון חדר הרופא בדק את נעם, שירה לצדו. יונתן הצמיד את גבו לקיר בצד. צבע הקירות ירקרק, כמו בתהום של מרפאה בילדותו. אמא חירפה עצמה בעבודה, אביו נהג לשתות. יום אחד השכנים שמעו אותו משתעל שעות מעבר לקיר, והזמינו מד”א. אמא לא יכלה להגיעמשמרת. הוא, בן עשר, הביט בירח של חדר ריק.
בלילה, נכנס אל החדר גבר חליפה פשוטה. לא רופא, לא סניטר. הוא שם ליד המיטה תפוז, ולחש:
“כשאתה תגדלתעזור למישהו אחר כמו שאני עזרתי לך. לא לילמישהו.”
חשב שזה אלוהים. אחר כך גילה שזה בעל מכולת מהשכונה, שבא לילדים “בעייתיים”. הרבה שנים אחרי, שלח יונתן תרומה לקרן שלו. אבל החוב האישי איכשהו תמיד נשאר.
והנה פה מולו, עומדת ילדה, וחוזרת על אותו מחשבה שחשב גם הוא”אגמול כשאגדל”.
הוא כמעט חייך.
“דוקטור,” פנה לרופא, כשיצא. “מה מצבו?”
“התייבשות, חוסר ויטמינים, הצטננות חמורה. אבל כלום שלא נוכל לתקן. רק שצריך דחוף חום, אוכל, ומבוגר אחראי.”
יונתן הביט על שירהמחבקת את אחיה, קשובה, מסתירה פחד.
“לערב רווחה?” שאל הרופא בזהירות. “בעקרון… כדאי.”
הוא כבר מכיר את הרווחה. הנתונים, הדוחות, ועודף ניירת על ילדים.
“עוד לא,” ענה לאט. “קודםעורך דין. אחר כך רווחה.”
הרופא הרים גבה, אבל שתק. ככה זה עם לקוח עשיר.
שלב ד’: עסקה ללא חוזה
“אתה מבין למה אתה נכנס?” תהתה עדי, העוזרת האישית שלו, בטון הכי אנושי שהיה לה זה חמש שנים.
ישבו במשרדו בקומה ה־47 במגדל משרדים בכיכר המדינה. העיר נפרסה למרגלותם כמו לוח אורות מהבהבים.
“בערך,” דיפדף בדו”ח על השולחן, אבל הלב שלו לא נכח שם.
“ילדהועוד תינוק. אתה רוצה אפוטרופסות? זה סקנדל, עיתונות, משקיעים…” הזכירה עדי. “לא מזמן אתה לימדת אותי למדוד סיכון.”
“אני מודד,” אמר בשלווה. “גם תדמית, גם משפטית וגם כלכלית. ואני יודעאני יכול להרשות לעצמי.”
“גם להרגיש אתה מרשה לעצמך?” שאלה בשקט.
המבט שלו קפאזה המבט שמקפיא חדרי ישיבות.
“אני יכול להרשות לעצמי הכול, עדי. החברה שלי.”
“כן, אדוני,” הפנתה מבט, אבל שמע חיוך בקולה.
הניירת נסגרה במהירות. הכסף קיצר תהליכים.
ברשומותאפוטרופסות זמנית עד הבהרת מצב המשפחה. את האם גילו כעבור שבוע, בדירה נטושה בדרום העיר, מתה ממנת יתר. אבאלא אותר.
בבית המשפט שירה עמדה ליד יונתן, לופתת את ידו עד שפרקי האצבעות הלבינו. נעם ישן אצלו על זרועותיו.
“אתה לא חייב,” אמר השופט. “אפשר לדאוג לתמיכה כספית, להעביר מדינהזה נפוץ הרבה יותר.”
“נפוץלא אומר טוב,” השיב יונתן. “יש לי אמצעים. אמצא גם זמן.”
השופט נאנח, תקע עיניים בניירות.
“טוב, אפוטרופסות לזמן קצוב. בעוד שנהבחינה מחודשת.”
בדרך הביתה שירה שתקה. המכונית עברה מרחובות עייפים לבנייני פאר.
“כל זה… שלך?” מלמלה כשהעבירו עוד בניין עם לוגו החברה שלו.
“לחלקית,” חייך. “השם שלי על החוזה, אבל המון אנשים בנו את זה.”
“א אותנו… אף אחד לא בנה,” נפלט ממנה. “עשינו לבד.”
הביט בה.
“עכשיו יש לך סיכוי לבנות משהו אחר,” אמר חרישית. “אני נותן הזדמנות, לא תוצאה מוכנה. תצטרכי לעבוד על זה בעצמך.”
“אני אעבוד,” מיהרה להשיב. “אני זוכרתאני חייבת לך…”
“את לא חייבת לי כלום,” קטע בחוזקה. “אין פה עסקה. אל תעשי חשבון שאת צריכה ‘להחזיר’ צדקה. את אדםnot שורה בתקציב.”
שירה השפילה עיניים, אבל בפנים הדהד בקול דקיק עיקש: “אגמול כשאגדל. בטוח אגמול.”
שלב ה’: בית שבו לומדים לנשום
הבית של יונתן נראה יותר כמו מלון: הרבה זכוכית, אבן, אור, קווים מודרניים, יוקרתי, עם הדהוד של ריקנות.
“אתה גר כאן לבד?” שאלה שירה בכניסה, מהססת.
“כן. עכשיולא לגמרי,” ענה.
היא נגעה במעקה, בודקת אם זה באמת קורה.
בשבילה “בית” היה ריח של נודלס זול, מריחות סיגריות, רטיבות. כאן היה ריח של בושם נקי ושל התחלה.
“יהיה לך חדר משלך,” אמר יונתן. “אתם בטוחים כאן. לימודים, רופאיםעליי. אתללמוד ולטפל בנעם. בזה את כבר אלופה.”
“ואם…” גמגמה. “תתחרט?”
הביט בה רגע ארוך.
“אם אתחרט, תגלי שגם מבוגרים לפעמים מתנהגים כמו ילדים. אבל לא מתכוון לחזור בי. אני לא עושה השקעות אימפולסיביות.”
היא חייכה לראשונה.
השנים עברו מהר יותר מדוחות הרבעון.
שירה הלכה לבית ספר, קודם לשכונתי, אחר כך בעקבות יונתןלפנימייה מצטיינת. “ראש זה הנכס שלך,” היה אומר. “אף אחד לא יכול לקחת אותו אם לא תבזבזי בעצמך.”
היא למדה בחריצות, כאילו כל ציון קובע את חייה. נעם גדל לילד שקט, מהורהר, בונה ערים על פי חלון. איש לא האמין שפעם רעד מקור ברחוב.
יונתן הסתכל עליהם מהצד, כמו עוד פרויקט. אבל בלילות, הקשיב לקול הצחוק, המים הזורמים, לרעש צעדים במסדרון. הבית נהיה למקום חיים. לא רק מקום לינה.
“אתה מבין שהם נקשרים אליך,” אמרה עדי יום אחד.
“זה לא טוב?” שאל.
היא חייכה: “זה טוב. זה… חיים.”
שלב ו’: חוב שלא משלמים בכסף
עשור עבר, וישראל צנחה למשבר כלכלינדל”ן, מניות, לחצים בתקשורת: “אימפריית ירון מתפוררת”.
“צריך לקצץ רווחה, קצבאות, תרומותפשוט כל עול תקציבי,” אמר סמנכ”ל הכספים בפגישה.
“אתה מציע לקצץ ראשית במה שלא רווחי מיידית?” בירר יונתן.
“ברור. זו תבונה.”
יונתן הנהן, אבל לא הסכים.
בערב, שירהכעת בת שמונה עשרה, סטודנטית לאדריכלות ותכנון עריםנכנסה לחדר העבודה שלו. על שולחנה שרטוטים, פרויקט מתחמים “חכמים”, שמשלבים צרכי דיירים ולא רק יזמים.
“המצב כזה רע?” שאלה.
“רע, אבל לא נורא. מקסימום נאבד חלק מהנכסים.”
“ואת האנשים? תאבד גם אותם?”
הביט בה. פעם פנתה תמיד בלשון נימוס. כעת על פי בקשתוהכול נעשה “אתה”. “אבא” מעולם לא אמרה. אך בקולה היה משהו עמוק מזה.
“איבדתי הרבה בגלל מספרים בלבד. לא רוצה שוב,” הודה.
הושיטה שרטוט וערימת ניירות.
“תסתכל. זה רעיון למיזם חברתי עם קרנות אירופאיותהם רוצים שותף נדל”ן מקומי. להם הכסף; לךהשפעה, קרקע, שם. רוצה?”
הביט בשירה.
“את כבר במשא ומתן?”
“אני גדולה, זוכר? אמרתיאגמול כשאגדל.”
שתק, ואז גילההפעם היא דוחפת אותו אל העתיד.
“את מבינה למה את מושכת אותי?”
“לעתיד,” השיבה בשלווה. “בו אתה לא רק בונהאתה יוצר שינוי. כולם מרוויחים.”
המשא ומתן עם הקרנות היה קשוח, אך יונתן ידע להתעקש. הפרויקט לא רק סגר חוב, אלא פתח דלת לעתיד.
כעבור שנה הופיעו כותרות: “הטייקון הפך לחלוץ חברתי.”
יונתן רק גיחך.
“התקשורת חושבת שהשתנית,” אמרה שירה.
“היזכרתי מי הייתי,” השיב. “הזכרת לי.”
חיוך: “נראה לי שסגרתי חלק מחובי.”
“רק ריבית,” ענה. “העיקרזו הדרך שתבחרי לעצמך. אם תחיי ביושר, זה יחזיר הכול.”
הנהנה. ההתחייבות הפנימית שלה התפוגגה לאבן בלב, נהייתה קלה, חמה.
אפילוג: הבטחה שחוזרת
סוף נובמבר, רוח קרירה תל אביבית. שירה מיהרה מהעמותה שייסדה עם יונתןלמען ילדי הרחוב. היא מנהלת. הוא המייסד, עוקב מהצד, ושמח בכל “פרויקט נועז” שלה.
מול מכולת ישנה, אותה פינת מדרגה מעברה, היא רואה ילדה. מעיל קרוע, נעלי ספורט ענקיות ועיניים מהוססות, רעבות.
בידיה חתולה רזה, רועדת, עטופה בצעיף.
“בבקשה גברת,” הילדה הביטה בה. “רק קצת אוכל לחתולים. אחזיר לך כסף כשאהיה גדולה, מבטיחה.”
שירה נעצרה.
הרגע הצטמצם לנקודת אור מתחת לניאון דהוי.
“איך קוראים לך?” שאלה.
“תהילה,” ענתה. “והחתולה… רומי.”
שירה חייכה”תהילה” ו”רומי”. לפעמים העולם כותב בעצמו תסריטים ברורים מדי.
נכנסה למכולת, קנתה אוכל, שמיכה, כפפות, תרמוס עם שוקו חם. הניחה את השקית לידה.
“את לא צריכה שאתעבוד עבורך? אני יכולה… לשטוף חלון…”
“לא,” קטעה ברוך. “כבר שילמת לי.”
“באיך?” תהילה הביטה בתימהון.
“בזה שהזכרת לי מי הייתי,” ענתה חרישית. “ובעיקרבזה שנתת לי לעזור. זה הרבה יותר מכסף.”
הרוח טלטלה פתית רטוב סביבם. שירה הדקה את צעיפה.
“בואי. קר כאן. יש עמותה קרובה, יעזרו לך ולרומי. משםנחשוב יחד.”
תהילה קמה, לופתת את החתולה.
“אני בכל זאת… כשתהיה לי הזדמנות…” החלה.
“שירה חייכה: “אני יודעת. יום אחד תעזרי הלאהוככה העולם מסתובב. תזכרי: החוב האמיתי הוא לא בכסף. החוב האמיתילא לעבור ליד כאב מבלי לעצור.”
הן הלכו יחד, החתולה באמצע. אי שם, בבניין גבוה, אור נדלק בחדר יונתןקורא דו”ח עמותה, מחייך, קורא את שמה של המנכ”לית: שירה ירון.
הוא ידעאי אז ברחוב דיזנגוף, ילדה הבטיחה בלחישה: “אגמול כשתגדל.”
היא גדלהוגמלה בהרבה יותר. מצאתי את משמעות החיים שליnot רק בדרכון, ולא רק במאזן. אלא ביכולת לבחור, רגע אחרי רגע, לעזור ובכך להישאר בן אדם.
