יום 1, סופר-מרקט ביפו
עמדתי מול הקופה בסופר השכונתי ביפו ופתאום הרגשתי שאני מאבד שליטה. כל השנים בחדרי ישיבות, במספרים, בהחלטות של מיליונים ובסוף, דווקא פה, מול ילדה אחת ותינוק על עגלה, דווקא פה הכל יצא מהידיים שלי.
“תקחי גם את זה,” אמרתי למוכרת בשקט עם ראש לכיוון מדף תחליפי החלב. “וגם כמה דברים חמים לקטנים.”
המוכרת הסתכלה עליי קצר. זיהתה אותי. הידיים שלה רעדו מעט, אבל המשיכה לארוז בשקט: חלב, תחליף, קופסאות קטנות של מחיות, חיתולים, שמיכה, בגדי תינוקות, זוג גרביים, כובע קטן.
היא ישבה כל הזמן הזה על המדרגות בחוץ, האצבעות שלה אחוזות חזק בעגלת התינוק כאילו אם תשחרר הכל ייעלם, יתפוגג.
“בואי שניה,” הנחתי את השקית לידה. “איך קוראים לך?”
“שירה,” ענתה, אחרי היסוס קטן. “ולאח שלי רפאל.”
התינוק פלט יבבה מתוך שינה, התקרב עוד לגופה. כאילו אפילו בחלום הוא זיהה סביבו זרים.
“את בטוחה… שאת לא צריכה לעזור לי? אני יכולה לנקות חלון, או לטאטא רחוב…” שירה נגעה בשקית בזהירות, כאילו זה אוצר. “אני יכולה להחזיר, כשאגדל.”
נשמתי עמוק. משהו ישן בי נעתק. לפני שנים עמדתי בעצמי בגיל 12 מחוץ למלון זול ברחוב סלמה, מציע לנקות חנייה בשביל פיתה. בתגובה קיבלתי צחוק ולעיתים קריאות גנאי.
“אני לא קונה אנשים,” לחשתי. “ובטח לא ילדים.”
“אבל למה?” שאלה, כמעט בלחישה.
התבוננתי עמוק בעיניים שלה כבר היו בהן יותר מדי מבט של מבוגר, פחות מדי של ילדה.
“כי פעם, מישהו עזר לי בדיוק ככה. חשבתי שאחזיר לו כשאגדל,” אמרתי לה.
“והחזרת?” שירה הצמידה את המבט.
לקחתי רגע לחשוב. “אני עדיין מחזיר,” עניתי. “אבל הכי חשוב זה לא הכסף.”
היא לא הבינה, אבל שמרה את זה בלב.
יום 2, מקום שאין בו ריח של בית
“איפה אתן ישנות?” שאלתי.
היא הורידה עיניים.
“שם, מעבר לגשר הירקון. אמא שלנו… הייתה איתנו. הלכה. אמרה שתחזור. לא חזרה.”
רפאל רעד, היא הרגיעה אותו בתנועת יד שיודעת כל כך טוב.
“כמה לילות, שירה?” פתאום נכנס בי קול קר, מתמטי.
“שלושה, אולי ארבעה… אני סופרת לפי לילות… עכשיו אולי חמישה.”
אנשים מסביב בהו, חלק צילמו הרגשתי את המבטים מגרדים. אבל בחרתי לא להרגיש אפסות.
“קחי”, אמרתי. “בואי נלך למקום אחר.”
“לא למקלט, נכון? כבר גירשו אותנו משם… צעקו על רפאל,” דמעות עמדו לה.
“לא למקלט,” עניתי קצר.
לקחתי אותן למרפאה קהילתית רגילה, שלא מתרברבת במתקנים של וי.איי.פי פשוטה, תחת הקבוצה שלי.
“קוראים לרופא ילדים,” פניתי למנהלת. “בדיקה מקיפה, בדיקות דם, הכל.”
שירה הייתה דרוכה, אחזה בתיק הישן שלה בכוח חיים.
“את נשארת עם רפאל, אני מבטיח שלא יפרידו ביניכם,” אמרתי.
היא הנהנה. “אתה… תלך?”
רציתי אולי היה כדאי. זה היה פשוט. אבל אמרתי: “אני אחכה.”
יום 3, גבר זוכר את העבר
מאחורי הזגוגית, רופא בדק את רפאל. שירה הצמידה כיסא. עמדתי מחוץ לחדר, הסתכלתי על הצבעים הירוקים על הקירות שנגעו בזיכרון ישן. פעם, בגיל עשר, שכבתי בבית החולים איכילוב חולה. לאמא לא הייתה אפשרות לבקר, עבדו יומם ולילה.
אותו לילה הופיע גבר במעיל אפור. לא רופא, לא אחות. רק אדם. הביא לי תפוז ואמר: “כשתגדל, תעזור לילד אחר. זו השרשרת.”
בשנים המאוחרות תרמתי לקרן שהקים. אבל החוב הפנימי, נשאר.
שירה אמרה לי ובעצם אליי-ילד: “אני גם אחזיר, כשאגדל.”
הרופא יצא. “התייבשות, חוסר ויטמינים, התקררות חזקה. לא משהו שלא נרפא. אבל שניהם צריכים אוכל חם, וחיבוק של מבוגר.”
הסתכלתי על שירה. מקשיבה לכל מילה, פנים רציניות.
“להתקשר לרווחה?” שאל הרופא בזהירות.
“עוד לא,” עניתי. “קודם עורך דין.”
הרופא הרים גבה, אבל הבין עם לקוח כזה לא מתווכחים.
יום 4, עסקה שאין לה חוזה
“אורי, אתה מבין מה אתה עושה?” שאלה ענת, עוזרתי הנאמנה.
ישבנו במשרד שלי, קומה 22 במשרד הראשי בתל אביב, מבט אל האורות של העיר.
“כן,” עניתי, דפדפתי דוח אחר דוח, ראשי לא שם.
“אתה מדבר פה על שני ילדים. יתמות. סיכון תקשורתי, שותפים, רגולציה. לימדת אותי לחשב סיכונים…”
“אני מחשב,” עניתי. “רגולטוריים, משפטיים, כלכליים. הכול בחשבון אני מסוגל.”
“ותרשה לעצמך… להרגיש?” שאלה.
המבט שלי הפך קר כקרחון. “מרשה לעצמי הכל, ענת. זו החברה שלי.”
היא חייכה בפינה.
הקרן עשתה את שלה, הניירת רצה מהר. אמא נמצאה תוך שבוע כבר לא חיה. מנת יתר. אבא איננו.
בבית המשפט, שירה אחזה בידי חזק. רפאל נרדם על הז’קטים היקרים שלי.
“אתה לא חייב, מר טמיר,” אמר השופט. “אתה לא צריך להיות אפוטרופוס בעצמך.”
“השגרה לא תמיד הטובה ביותר,” עניתי. “יש לי את המשאבים ואפנה זמן בעצמי.”
“ויום אחד נחזור לבדוק,” סיכם השופט.
בדרך הביתה, שירה הביט בחלון. “כל זה… שלך?”
“לחצי,” חייכתי. “השם שלי על הכי הרבה ניירות. אבל המון אנשים בנו הכל.”
“אותנו, אף אחד לא בנה,” לחשה. “אנחנו עצמנו.”
עצרתי רגע.
“עכשיו יש לך הזדמנות לבנות את עצמך מחדש,” אמרתי. “את תעבדי בשביל זה.”
“אני זוכרת. אני חייבת לך.”
“את לא חייבת לי כלום,” השפלתי את קולה. “זו לא עסקה. אל תעשו חשבון על החיים שלך.”
היא שתקה, אבל ידעתי בלב קולה לוחש: “אני אחזיר. כשאגדל.”
יום 5, בית שלומדים בו איך לנשום
הבית היה נראה כמו מלון חלונות גדולים, אבן ועיצוב מודרני, מאוד יקר. מאוד ריק.
“אתה גר פה לבד?” שאלה שירה בלחש.
“כן. מעכשיו לא לגמרי.”
היא נגעה במעקה כאילו חוששת שהוא יתפוגג.
בשבילה “בית” תמיד הריח מאטריות זולות, עשן, לחות. פה היה ריח אחר. ריח של התחלה חדשה.
“יהיה לך חדר משלך,” אמרתי. “פה את ורפאל בטוחים. בית ספר, רופאים הדאגות שלי. את תלמדי ותשמרי עליו.”
“ואם… תתחרט?” שאלה.
“היו מקרים שגם מבוגרים נסוגים, אבל אני לא משקיע בזעזועים,” עניתי ישר.
חייכה לראשונה באמת. כך התחילו השנים לרוץ.
שירה הלכה לבית הספר. אחר כך, לבית ספר פרטי. “הראש ההון שלך,” הייתי אומר לה.
היא למדה בתשוקה של ילדה שזוכרת היטב את הרחוב.
רפאל היה ילד שקט, סקרן, בנה עולמות מלגו, חולם תכנון ערים.
אני הסתכלתי עליהם. הבית התרכך לא עוד לובי של מלון, אלא קולות של חיים.
“אתה יודע שהם אוהבים אותך,” אמרה ענת.
“זה רע?” שאלתי.
היא חייכה: “זה ההפך, זה חיים.”
יום 6, חוב שלא משלמים בכסף
עשור עבר. המשבר הכלכלי הקשה התחיל לטלטל את המדינה, ואת העסק שלי.
“צריך לקצץ בפרויקטים החברתיים,” אמר סמנכ”ל הכספים. “הקרן, המלגות, זה עול כבד.”
“כלומר, חותכים בעיקר איפה שלא רווחי,” הבהרתי.
“נכון.”
בלילה, שירה כבר בת 18, שמה פרויקט אדריכלות שתכננה משותף עם צוות סטודנטים עיר חכמה עם דגש חברתי.
“קראתי חדשות,” התיישבה. “העסק במצב קשה?”
“קשה, לא אתמוטט. במקרה הגרוע תמורות, ייתכן שנאבד חלק מהפעילות.”
“ומה עם האנשים?” שאלה.
הסתכלתי עליה. פעם פנתה אליי ב”כבוד”, אחר כך ב”אתה”, אבא אף פעם לא דרשה לומר. אבל כבודה היה אחר.
“אנשים מפסידים כשסופרים רק שקל,” אמרתי.
הוציאה חבילה דקה. תכנון התחדשות עירונית שפותח שותפות עם קרנות פיתוח סביבתי.
“אני כבר מדברת עם שלוש קרנות,” חייכה. “להן יש כסף, לך ניסיון ותשתית. אם נכנסים כולם מרוויחים.”
הרמתי גבה. “כבר במשא ומתן?”
“גדלתי,” חייכה. “אמרתי שאחזיר.”
שתקתי.
“את מבינה למה את מושכת אותי?” נשמעתי כמו ענת לפני שנים.
“אל העתיד,” ענתה. “עסק בונה לא רק נדל”ן, בונה מקום טוב יותר.”
המשא ומתן היה קשוח, אבל הבאתי השקעות חדשות.
בעיתון נכתב: “אורי טמיר הטייקון ההפך למנהיג חברתי.”
צחקתי בלב.
“הם חושבים שהשתנית,” אמרה שירה.
“אני רק נזכרתי מי הייתי,” עניתי. “את הזכרת לי.”
הבינה. לראשונה, ההבטחה “אגמול לך כשאגדל” הפכה לתחושת שקט.
אפילוג הבטחה שחוזרת
נובמבר. רוח קרה עפה בין הרחובות. בדרך הביתה מקרן התמיכה שהקמנו, בחוץ, תחת אותה פינה ישנה ביפו, ראתה שירה ילדה, במעיל קרוע, נעלי ספורט ענקיות ומבט מורעב.
חיבקה חתולה דקה בתוך צעיף משומש. “בבקשה, גברת,” ביקשה הילדה. “רק אוכל לחתולה. אני אחזיר, כשתגדל מבטיחה.”
שירה עוצרת. העולם מתכווץ לנקודה מוארת אחת תחת שלט דהוי.
“מה שמך?” שואלת.
“תקווה,” עונה. “החתולה לבנה.”
שירה חייכה. “תקווה ולבנה.” העולם לפעמים אוהב לעשות שמות ברורים.
נכנסה, קנתה מזון, שמיכה, כפפות, תרמוס שוקו חם. הניחה את השקית.
“את לא צריכה שאעבוד בשביל זה?”
“לא.” ענתה שירה ברוך. “כבר שילמת.”
“בעד מה?”
“בזה שהזכרת לי מי הייתי. בזה שמאפשרת לי לעזור לך עכשיו. זה יותר מכל מטבע.”
הסופה נשבה. הקפיצה את הצעיף. שירה קמה, לוחשת “בואי, קר פה. יש מרכז כאן, יעזרו לך וללבנה. ומשם נבין יחד הלאה.”
תקווה הרימה את לבנה. “אני…כשאגדל…”
“שמעתי. גם את תעזרי,” חייכה שירה. “העולם שלנו מתגלגל בדיוק ככה. הדם האמיתי לעזור, לא לעבור הלאה כשקשה לאחר.”
הן הלכו יחד. לבנה יצאה ראשונה. איפשהו למעלה, במשרד מואר, גבר כסוף התבונן בדוחות הקרן וקרא “שירה טמיר: מנכ”לית”. הוא ידע: פעם, ביפו החמה, ילדה לחשה “אגמול, כשאגדל”. היא גדלה. ושילמה ביושר, בנדיבות, במשמעות.
