יומן אישי, יום ראשון, תל אביב
“הסתכלי על עצמך מי בכלל תרצה אותך בגיל חמישים ושמונה?” זה מה שאמר לי אלון כשעזב, בקור רוח בלתי נסלח. חצי שנה אחר כך, כל תל אביב סחה על החתונה שלי עם טייקון מהגדולים בארץ.
אותו ערב שהכול קרס אלון טרק את הדלת מאחוריו. “אני נוסע לרותם,” הוא אמר, מכפתר באטיות את הרצועה של השעון היקר שקניתי לו לשלושים שנות נישואים. אפילו לא הסתכל עליי. המבט שלו ברח לחלון השתקפות של גבר מהמושכים בעיר, גבוה, מרשים, כאילו עדיין בן שלושים וחמש, רחוק כלכך מהאיש העייף שעמד לידי.
“היא בת שלושים ושתיים, את מבינה?” הוסיף באדישות. “היא… חיה”.
באותו רגע לא בכיתי. כאילו רק האוויר בסלון הפך לסמיך, כבד, כל מילה שלו חתכה אותי בשקט.
“אחרי כל השנים, ככה?” לחשתי, מופתעת מצליל הזר של קולי.
רק אז הסתובב אליי. לא היה בעיניו אשמה, לא חרטה רק עייפות ריקה, קרה, של אדם שגמר עם חייו הישנים.
“מה רצית, להשליך עליו צלחת? אנחנו לא ילדים, דליה. אנחנו אנשים מתקדמים…”
הוא הרים את תיק העור מספה, בגוף נמרץ. כל תנועה מכוונת, מתוכננת מראש. הוא ודאי תכנן את השיחה הזאת ימים.
“אני משאיר הכול. הדירה שלך. את הרכב אני לוקח. דאגתי לך יש מספיק כסף בחשבון.”
ביציאה הסתובב, הסריקה שלו אותי מהראש עד כפות הרגליים כמו שמאי הבוחן רהיט שאבד ערכו.
“הסתכלי על עצמך. מי תרצה אותך בגיל חמישים ושמונה?”
לא עניתי. הדלת הכבדה נסגרה מאחוריו בקליק חריש.
נשארתי על מקומי. דמעות לא באו. בכי הרגיש מגוחך. בתוכי בערה שלווה משונה, עיקשת.
ניגשתי לתמונה הענקית שלנו מהחתונה שלושים שנה אחורה. שנינו מחייכים, מאושרים, בטוחים שהעתיד פתוח. הורדתי אותה בלי לחשוב ניסיתי להכניס למחסן, היא נפלה, הזכוכית נשברה בדיוק על הפרצוף המחייך שלי.
לפתע צלצל הטלפון בחדות. הסתכלתי על התמונה השבורה, אחרכך על הטלפון, עניתי.
“דליה שפרן? שלום, מדברת גלריית ‘מורשת’. יש לי חדשות לא טובות. אלון לוין סגר היום את כל החוזים ומשך את כל הכספים. הגלריה שלכם פשטה רגל”.
הנחתי את השפורפרת לאט. שתי מכות אחת אישית, שנייה עסקית. אלון לא רק עזב הוא קרס את כל עולמי.
הגלריה לא הייתה בשבילי רק עבודה היא הייתה הבייבי שלי, מפעל חיים. הוא נתן את ההון ההתחלתי, הכול נרשם על שמו “פשוט יותר, חמודה, מס הכנסה…”. סמכתי עליו. תמיד האמנתי בו.
הדחף הראשון היה להתקשר אליו לשאול אם זו טעות, שהוא לא יכל לנהוג כך בי, ביצירה, בקולגות.
צלצלתי, הדקות נמשכו לנצח, לבסוף ענה.
“אני מקשיב”.
הקול שלו היה קר, רשמי.
“אלון, זאת אני. מה קורה עם הגלריה? למה עשית את זה?”
חשבתי ששמעתי צחוק כבוש. ואולי דמיינתי.
“דליה, כבר אמרתי דאגתי לך. יש לך כסף. הגלריה הייתה עסק. עסק לא מוצלח, בואי נודה באמת. פשוט סגרתי פרויקט שלא הצליח. אין פה שום דבר אישי”.
“עסק לא מוצלח?” חזרתי אחריו. המילים כאבו. “זה היה בית לאנשים, בית לציורים!”
“המילה ‘היה’, דליה. אני בטוח שהארגונים שלי כבר יטפלו בזה. אל תטרידי אותי יותר בנושא”.
הקו נותק.
יצאתי מהבית, כמעט בלי לשים לב, ונסעתי לגלריה. דמיינתי אולי מישהו… משהו… אבל מצאתי דף מודבק: “נסגר בשל בעיה טכנית”.
בפנים צדדו כל חברי הצוות: מרים יעקובי, האוצרת, ליאורה המזכירה, אמנון המאבטח. עיניים מלאות חוסר אונים.
“דליה שפרן, מה עושים? אמרו לנו שהכול…” לא יכולתי לדבר. רק הנהנתי בשלילה, מרגישה שהכאב שלהם שותף לבושה שלי. הוא רמס את כולם, לא רק אותי.
בערב התקשרה ליאת, החברה המשותפת שלנו.
“דלי, תתאפסי… שמעתי מה קרה… אלון איבד את זה לגמרי. רותם הזאת בקושי בגיל של הבת שלו! דוגמנית מה נסגר איתך?”
כל מילה שלה חותכת. דמיינתי את רותם יפה, עגלגלה, עיניים נוצצות. “חיה”.
“הוא אמר שאני לא שווה כלום…” לחשתי.
“טיפשות! הוא סתם מנמק לעצמו את הזוועה של עצמו”.
אבל כבר נתתי לרעל להיטמע.
בשיאו של הלילה קיבלתי שיחה ממספר חסום. לא רציתי לענות אבל לחצתי ירוק.
“דליה שפרן? זאת רותם”. נשמעה צעירה, דקה.
“גברת שפרן, רק שתדעי על אלון אני דואגת. הוא עייף מכל מה שהיה… מה’סצנה’ שלך. הוא צריך לנוח. צריך לחיות”.
הוקפאתי.
“ועוד משהו הוא לקח את הציור של הצייר הצעיר נדמה לי, המשפחה מתחילה ב’ב’ אמר שזה הדבר היחיד שהיה שווה בגלריה ההיא. הוא יתלה אצלי בסלון החדש”.
באותו רגע הבנתי לא מדובר רק בבגידה. זה היה מחיקת חיים שיטתית.
הוא לא רק עזב הוא מחק אותי, כמו מחזיר טיוטה. והציור? היה ההעלבה הגדולה מכולן התגלית הגאה שלי של השנים האחרונות.
הנחתי את הטלפון בלי לדבר. ניגשתי לחלון, הבטתי על האורות הקרים של העיר. הם כבר לא חייכו אליי.
שוב שמעתי את המילים “מי תרצה אותך בגיל חמישים ושמונה”.
ופתאום, דווקא עכשיו חייכתי. חיוך מר.
“נראה…” חשבתי.
הלילה עבר בלי שינה, אבל לא עם בכי. אלון בטוח שחשב שאקרוס מרוב צער. אבל אני עבדתי. פתחתי את הלפטופ הישן, זה שהוא תמיד לגלג עליו, חפרתי בארכיונים, מיילים, קשרים עם בתי מכירות אמנות מכל העולם.
אלון ראה בי רעיה, עקרת בית, אחת שאוהבת “תחביבים”. הוא מעולם לא הבין מאחורי העדינות מסתתר מוח אנליטי, כישרון לאספנות. הוא לא ראה תשוקה שבה עבדתי.
הציור. “התעוררות” של בר דוידי.
גיליתי אותו עוד כשאיש לא שמע את שמו, בסדנה דחויה ביפו. אלון חשב שהוא לקח פיסת בד יקרה. אין לו מושג במה מדובר באמת.
מצאתי מייל ישן עם מומחית לאמנות בלובר. צילומים באולטרה סגול, בדיקות מעבדה. סתם מסקרנות כי בי זה בוער.
מתחת לשכבה של בר, התחבא רישום מוקדם של המורה שלו, מי שנחשב לגאון שאבד. העבודה העליונה הסתירה חתימה נדירה. הציבור לא ידע, וגם בעלי הציור החדש כלומר, אלון ורותם היו בטוחים שמדובר ביצירת צעיר בלתי נודע וכסף קטן.
ישבתי גוררת כסא. פתאום הרגשתי אנדרנלין. לי יש פוטנציאל לפעול. תכנית מדויקת ונוקשה.
בבוקר חייגתי אחת אך לא לתל אביב. לג׳נבה.
“מר שאול בנעמי? דוברת דליה שפרן”.
דממה. שאול היה אגדה. אספן, מיליונר על, שמילה שלו מטלטלת את שוק האמנות. ביקר פעם אחת בגלריה שלי, באנונימיות. זיהיתי אותו מיד והוא ראה שגם אני רואה.
“גברת שפרן”, קולו יבש, מזכיר יין ישן. “זוכר אותך. מה עם הגלריה שלך? סגרו אותה, שמעתי”.
“צצה הזדמנות, מר בנעמי. לקנות יצירת מופת שאבדה לשוק חמישים שנה”.
דיברתי בקור, רק פרטים שכבת צבע כפולה, חתימה סמויה, בדיקות מדעיות. בלי מילה אחת על גירושים, על נפילה, על רגשות. רק עסקים.
“למה דווקא אליי?” שאל.
“אתה היחיד שמסוגל לטפל בעסקה הזו בדיסקרטיות. והיחיד שמבין זו לא רק השקעה. זו היסטוריה”.
“הוכחות? גישה ליצירה?”
“הוכחות יש. גישה… נדאג. היא אצל אספן פרטי. מאוד לא משופשף”.
סגרתי וטלפנתי למרים, האוצרת שלי לשעבר.
“מרים? צריך אותך דחוף למשהו עדין מאוד”.
יומיים לאחר מכן, מרים נכנסה לדירתם החדשה של אלון ורותם כ”עובדת ניקיון יוקרה”. בזמן שעמיתה העסיקה את רותם בעצות לניקוי שיש, צילמה מרים עשרות תקריבים איכותיים של “התעוררות”.
בערב שלחתי את הקבצים לג׳נבה.
תוך שעה תשובה: “אני בפנים. הנחיה?”
חייכתי, הפעם חיוך אחר לגמרי של מי שהפכה טורפת.
כתבתי: “תן לי לארגן מכירה פומבית. תתכונן”.
חודש ועיר שלמה גועשת. מיניבית מכירות חדש שהקמתי הרים את המכירה הפומבית הראשונה יצירת הדגל: “התעוררות” של בר דוידי.
אלון שמע על כך בחדשות ופרץ בצחוק.
“היא השתגעה שמה את ה’תמונה’ שלי למכירה. נאיבית”. החליט להשתתף לא כדי להרוויח, אלא כדי להנחית בי עלבון פומבי.
המכירה הייתה דיגיטלית. אלון, כוסית ויסקי בידו, בטוח בניצחונו. בתחילה הכול התנהל בעצלתיים אבל בהמשך, שחקן מסתורי בשם SAUL_GVA נכנס. פתאום, הסכום טיפס למאות אלפים, למיליון…
רק כשהגענו לשניים וחצי מיליון שקל, הופעתי בווידאו. “גברותיי ורבותיי,” פתחתי בשלווה. “הולכים לחשוף מידע חדש על היצירה”.
הצגתי צילומים, חוות דעת, חתימה נסתרת.
“מתחת ליצירת בר דוידי מסתתרת עבודה אבודה של המאסטר אריה גוטמן, פריט שערכו עשרות מיליונים”.
הגבר שלצידי היה שאול בעצמו ההצעה האחרונה שלו: שתים עשרה מיליון ומאתיים אלף שקל.
אלון החוויר. הוא הבין את המלכודת.
“הציור הובא למכירה כחוק על ידי האמן עצמו, שלו סייעתי להשיב את הבעלות”, הוספתי, בעיניים ישירות.
המכרז נסגר ברעש הציור נמכר.
יום אחרי זה באו לקחת את אלון לא את התמונה, אותו. האשמות בהונאה, גניבה, כל החשבונות הוקפאו. רותם ברחה באותו ערב, לוקחת מהישר ניקתה מהדירה.
חצי שנה אחר כך אף אחד לא דבר על הנפילה של אלון לוין כולם התחרו בהשגת הזמנה לחתונה שלי.
עמדתי בשמלת שמנת על המרפסת של אחוזה יפה על שפת הכנרת, ולצידי שאול בנעמי, האיש עם הידיים הבטוחות.
“היית ענקית”, לחש. “ראית מה שאף אחד לא ראה”.
“פשוט ידעתי לחפש איפה שצריך,” חייכתי בעצב. “יש אנשים שרואים רק קליפה”.
השתקפתי בזכוכית החלון. היבטתי על אישה יפה, חזקה, יודעת את ערכה.
בגיל חמישים ושמונה שאל פעם מי יזדקק לי. התברר מי שיודע להבחין ביצירות מקור.
שנה עברה. השם “בית המכירות בנעמישפרן” נהיה סנסציה. נהייתי שוב מובילה. המילה שלי, האינטואיציה שלי הן קובעות מה כדאי לאסוף, מי יצליח.
לא הייתי יותר “אשתו של…” הייתי פשוט דליה שפרן.
חיינו אני ושאול בין תל אביב, פריז וג’נבה. זה לא רומן סוער של ילדות, אלא שותפות עמוקה ואמיתית בין שני אנשים בוגרים.
שאול ידע להעריך את הכוחות שבי. לפעמים אמר, בחיוך: “את בעצמך יצירה אבודה שמצאתי”.
בר דוידי הצייר נעשה בן בית באירופה. הגענו לפתוח לו תערוכה בפריז; המבקרים התלהבו, המחירים האמירו. הוא התקשר אליי לעיתים קרובות הכרת התודה שלו כמעט כמו של בן אל אימו.
אלון? ברור קיבל עונש קל, למרבה הצער, העסקנים עזרו. אבל עולם העסקים התנער ממנו. הוא נשאר עם כלום בלי כסף, בלי שם, בלי באמת מישהו שרוצה בקרבתו. ניסיונותיו להקים עסקים כושלים היו לו, אבל איש לא התעניין.
על רותם כבר סיפרו שברחה לאבו דאבי, חיפשה פטרון חדש. “החיות” שבה התגלתה כסחורה מתכלה מאוד.
יום אחד הגיעה אליי מעטפה, לא חתומה. פנקס שורות מתיבת הדואר.
“דליה, לא יודעת למה אני כותבת. אולי רציתי שתדעי. הוא עדיין מדבר עלייך לא מרוע, יותר מתמיהה. כאילו עדיין לא קלט מה קרה. אתמול אמר: ‘היא הייתה הדבר הכי טוב שהיה לי, ולא הבנתי’. עזבתי אותו היום לא בגלל הכסף, אלא כי כלום לא השתנה אצלו. סלחי אם תוכלי. רותם”.
הבטתי בו, בלי חרטה. השלכתי אותו לאש. מקום לעבר יש רק בעבר.
יצאתי למרפסת בדירה בפריז. העיר פרחה מתחתי, לילה רך. נשמתי עמוק לא שמחה, לא נקמה. רק שקט.
מעולם לא הייתי עבד אז לא השתחררתי. פשוט קיבלתי חזרה את מה שתמיד הגיע לי את חיי, את שמי, את הכבוד שלי.
לעיתים צריך לאבד הכול כדי למצוא את עצמך. ובגיל חמישים ותשע ידעתי מי אני. ושהכי חשוב שאני צריכה את עצמי.
ומה חשבתם על זה? הארותיכם יקרות!
